בס''ד               פרשת לך לך: האם ניתן 'להמליח' בשר באמצעות סוכר

פתיחה

בפרשת השבוע, כותבת התורה על מלחמת ארבעת המלכים בחמישה, מלחמה שהתרחשה ככל הנראה באזור ים המלח (יד, י). במהלך מנוסת מלך סדום ועמורה מארבעת המלכים, הם נפלו לבארות חימר, בעוד שהשאר הצליחו לנוס אל ההרים בסביבה: ''וְעֵ֣מֶק הַשִּׂדִּ֗ים בֶּֽאֱרֹ֤ת בֶּאֱרֹת֙ חֵמָ֔ר וַיָּנֻ֛סוּ מֶֽלֶךְ־סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה וַיִּפְּלוּ־שָׁ֑מָּה וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים הֶ֥רָה נָּֽסוּ''.

בניגוד לפשט הפסוקים, מהם משמע שמלכי סדום ועמורה נפלו אל הבורות, כתב הרלב''ג (שם), שהם התחבאו שם. מה שכנראה הניע אותו לפרש כך הוא, שמספר פסוקים לאחר מכן מסופר, שלאחר שאברהם ניצח את ארבעת המלכים, יצא מלך סדום לקראתו ואם נפל לשם, כיצד יכול היה לצאת? אלא שרק התחבא. רש''י (שם), שנשאר צמוד לפשט הפסוקים כתב בעקבות המדרש, שנעשה לו נס והצליח לצאת, נס שנעשה כדי שיאמינו שגם אברהם הצליח לצאת מכבשן האש. ובלשונו:

''בארת בארת חמר: בארות הרבה היו שם שנוטלין משם אדמה לטיט של בנין. ומדרש אגדה שהיה הטיט מוגבל בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצל אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע.''

בעקבות התורה המזכירה את ים המלח, גם השבוע נעסוק בהלכות איסור והיתר, ונתמקד בהלכות מליחה המתבצעת כיום בעיקר במפעלים בהם מכשירים את העופות. ראשית נעסוק בהדחה שקודם למליחה, נושא בו עסקנו בקצרה בעבר (ויקרא שנה ו'). כמו כן נעסוק בשאלה באיזה מלח יש למלוח, כמות המלח הנדרשת להוצאת כל הדם, והאם אפשר להשתמש בסוכר במקום מלח.

הדחה קודם מליחה

הגמרא במסכת חולין (קיג ע''ב) כותבת בשם שמואל, שכדי שהבשר ייצא מדמו, יש למלוח אותו יפה – יפה, ולהדיח אותו יפה – יפה. הגמרא ממשיכה ומספרת, שלמעשה יש להדיח את הבשר לפני המליחה, וגם אחריה. על הטעם מדוע יש להדיח את הבשר קודם המליחה, נחלקו הראשונים, מחלוקת שכפי שנראה להלן יש לה מספר השלכות:

א. הרא''ה (בדק הבית ג, ג) סבר, שמטרת ההדחה לרכך את הבשר לפני המליחה, כדי שיוכל המלח להיספג היטב ולשאוב את הדם. ב. המרדכי (רמז תשיט) נקט, שמטרתה לשטוף את הדם הנמצא על הבשר, כדי שיוכל המלח לספוג את הדם הנמצא בתוך הבשר. ג. הסמ''ק (סי' רה) כתב, שאם ימלחו את הבשר ללא שטיפת הדם, המלח יכניס דם זה לתוך הבשר ולא ניתן יהיה להוציאו. 

השלכות למחלוקת

האחרונים הביאו מספר השלכות בין הטעמים השונים:

א. במקרה בו בשוגג שכחו לשטוף את הבשר לפני המליחה: לפי הרא''ה והמרדכי, אמנם יש לשטוף ושוב למלוח כדי להסיר את הדם הנמצא על הבשר או כדי לרככו, אך אין המליחה הראשונה ללא השטיפה מהווה בעיה, אלא שלא הועילה. לעומת זאת לפי הסמ''ק, מליחה ללא שטיפה ראשונה הינה בעייתית, שכן היא מבליעה את הדם לתוך הבשר ואין דרך להוציאו.

ב. זמן ההדחה: לפי הרא''ה שמטרת ההדחה לרכך את הבשר לפני המליחה, מסתבר שההדחה צריכה להיות זמן מה, כדי שהבשר יתרכך. לעומת זאת לפי המרדכי והסמ''ק, שמטרת ההדחה לשטוף את הדם הנמצא על הבשר, ההדחה אינה צריכה להיות זמן מרובה, אלא די בזמן המאפשר את ניקוי הבשר. וכפי שהציג ערוך השולחן (סט, ט):

''ויש נפקא מינה בטעמים אלו לענין דינא. דהנה לטעם הרשב"א צריך הדחה מרובה לרכך הבשר, ולטעם ראשון של המרדכי די בהדחה מועטת, שאינו אלא להעביר הדם שעל פני החתיכה, וכל שכן הוא לטעם הסמ"ק... עוד יש נפקא מינה דאם מלחו בלא הדחה אם נאסר הבשר, דלהרשב"א והר"ן והרא"ה ודאי מועיל... אבל לטעם הסמ"ק מפורש דנאסר הבשר מפני שזה הדם הנבלע לא יצא עוד על ידי מליחה.''

ג. חיתוך הבשר לאחר ההדחה, לפני המליחה: לפי דעת הרא''ה, שמטרת ההדחה לרכך את הבשר, אין משמעות לכך שחתכו את הבשר, שכן הבשר התרכך. לעומת זאת לפי המרדכי והסמ''ק, לאחר חיתוך הבשר עולה דם חדש אל פני השטח, ואז המלח לא יוכל להיכנס לתוך חלק זה של הבשר (לדעת המרדכי) או לחלופין ייכנס הדם לתוך הבשר (לדעת הסמ''ק).

להלכה

נראה שחלקו השולחן ערוך והרמ''א בפסק ההלכה:

א. הרמ''א (יו''ד סט, ב) פסק כדעת הסמ''ק שמטרת ההדחה למנוע את כניסת הבשר, ולכן בשר שנמלח ללא שטיפה קודמת, נאסר באכילה. עם זאת הוסיף הרמ''א, שלכתחילה כאשר שוטפים את הבשר, יש להשרותו חצי שעה במים (ורק בדיעבד שטיפה טובה מועילה) ולחשוש גם לדעת הרא''ה שמטרת השרייה לרכך את הבשר, ובאמצעות שריה ממושכת הבשר מתרכך. 

ב. השולחן ערוך (שם) הביא בתחילה את דעת המרדכי הסובר שניתן להדיח שוב את הבשר 'בסתם', ואת דעת הסמ''ק המחמיר כ'יש אומרים'. הש''ך (שם, יב) ביאר, שכוונתו להורות שרק במקום הפסד מרובה ניתן להקל, וכפי שכתב בבית יוסף. לעומת זאת הרב עובדיה (יביע אומר או''ח ט, קח) סבר שהלכה כדעת ה'סתם', וכפי שראינו בעבר (קרח שנה ב') כך שיטתו. מכל מקום לשתי השיטות שהביא השולחן ערוך, אם חתך את החתיכה לאחר המליחה יש למלוח שוב, ואכן כך פסק השולחן ערוך.

סוג המלח

כאמור מדברי הגמרא במסכת חולין, לאחר ההדחה הראשונית יש למלוח את הבשר במלח. הגמרא (שם קיג ע''א) מספרת, שרב דימי מנהרדעא היה מולח את הבשר במלח גס ('מילחא גללניתא'), ולאחר מכן היה מנפץ את הבשר, דהיינו מסיר ממנו את המלח שבלע את הדם. נחלקו הראשונים, מה ניתן ללמוד מגמרא זו:

א. הרמב''ם (מאכלות אסורות ו, יא) הבין, שרק במלח גס ניתן למלוח, ולא במלח דק, וכן הביא ההגהות מימוניות (שם) בשם בעל הלכות גדולות. ונימק הרמב''ם, שאם המלח יהיה דק מדיי, הוא אמנם יספוג את הדם, אך בגלל דקותו הוא ייבלע אחר כך בבשר, ונמצא שבמקום להפליט את הדם, המלח הדק רק יבליע אותו.

ב. רש''י (ד''ה ומנפיץ) והרא''ש (ח, מז) חלקו וסברו, שאדרבה, עדיף למלוח במלח דק, ורב דימי בא לחדש שבכל זאת ניתן למלוח במלח גס. בטעם הדבר שמלח דק עדיף נימק רש''י, שמלח דק נושר מהבשר מעצמו לאחר זמן, מה שאין כן מלח גס הזקוק לניפוץ. הרא''ש העלה אפשרות נוספת, מלח גס נושר מהבשר כאשר הופכים את החתיכה על מנת למולחה בצד השני. מלח דק לעומת זאת נדבק לבשר, אינו נופל בעת שהופכים את החתיכה, וממילא בולע יותר טוב את הדם. ובלשונו:

''רב דימי מלח במילחא גללניתא ומנפיץ ליה. פרש ש"י, אבל המולח במלח דק אינו צריך ניפוץ. והרמב"ם כתב דאין מולחין במלח דק לפי שנתכת ונבלעת בתוך הבשר, ואינה מפלטת את הדם. ולא מסתבר, דיותר שהוא דק המלח יותר מתפזר על הבשר ופועל להוציא את הדם כי הוא נדבק בו, אבל הגס כשהופך את החתיכה למולחה מכל צד הוא נושר.''

ג. הרשב''א (תורת הבית ג, ג) הביא בשם הראב''ד, גישה שלישית הפוכה מהרא''ש, וסבר שאדרבה, למרות שניתן למלוח במלח דק, עדיף למלוח במלח גס, ולכן רב דימי השתמש בו. טעם הדבר, שמכיוון שמלח גס ניתן לנפץ ולהוריד לגמרי מהבשר לפני ההדחה השנייה, לכן אין חשש שמא במהלך ההדחה ייפול חלק מהמלח לתוך מימי ההדחה, וייבלע שוב בבשר.  

כיצד יתמודד הרשב''א עם הטענה, שהמלח נשאר דבוק לבשר כאשר הופכים את חתיכת הבשר? ייתכן שהרשב''א צועד לשיטתו (תורת הבית ג, ג), שאמנם מצווה מהמובחר למלוח את החתיכה משני הצדדים, אך אם מלח מצד אחד, אין הדבר מעכב. להבנתו, ייתכן שכאשר הגמרא במסכת מנחות (כא ע''א) כותבת שיש למלוח את החתיכה מכל הצדדים, להבנתו הכוונה למצווה מהמובחר[1].

אופן המליחה

דנו הפוסקים בפסק ההלכה:

א. ביחס לגודל המלח, פסק השולחן ערוך (יו''ד סט, ג) כרבינו ירוחם שעשה מעין פשרה, דהיינו שלכתחילה יש למלוח במלח בינוני, שאינו דק כמו קמח, אך אינו גס במיוחד. במקרה בו אין קמח מעין זה, פסק הרמ''א (שם) שניתן לפסוק בניגוד לרמב''ם, ולמלוח גם במלח דק. ב. ביחס למליחת החתיכה מכל צדדיה, השולחן ערוך (שם, ד) פסק שלכתחילה יש למלוח מכל הצדדים, ובדיעבד המולח מצד אחד, הבשר כשר. הרמ''א (שם) חלק וסבר, שרק במקום הפסד גדול ניתן להקל. בפועל כיום במפעלים נוהגים למלוח היטב מכל הצדדים, שכן אין בעיה של חוסר במלח או במקום מליחה.

מליחה בסוכר

נחלקו הפוסקים, האם אפשר להחליף את המליחה במלח, בסוכר, על כל פנים בשעת הדחק:

א. בשו''ת מעשה אברהם (יו''ד סי' ל) סבר, שאכן ניתן להחליף את המלח בסוכר. אמנם בתחילה סבר שלא ניתן, שכן השולחן ערוך (יו''ד סט, כא) פסק בעקבות האור זרוע, שבמקום בו אין מלח יש לצלות את הבשר (שכן צלייה מוציאה את הדם), ולא העלה אפשרות לסוכר. אולם לאחר מכן הביא את שו''ת הלכות קטנות (א, ריח), שחידש שמותר לשים על הקורבנות סוכר במקום מלח, שכן אין הבדל ביניהם, ולראייה, שפעמים רבות מוצאים אותו מאכל, המופיע גם כבעל טעם מתוק וגם כבעל טעם חמוץ. ובלשונו:

''אך אמנם ראיתי לשו''ת הלכות קטנות, שנשאל אם מותר למלוח הקרבן באסוקאר (= סוכר), והשיב דאסוקאר הוא מלח גמור, שמעמיד הדברים זמן מה רב. ואל תתמה שהוא מתוק, שכל הדברים יש כיוצא בזה, הלא תראה ברימונים מתוקים וחמוצים... מבואר יוצא שמותר למלוח באסוקאר, אם כן הוא הדין בבשר שלנו, דמותר למלוח בסוכר.''   

ב. הבן איש חי (רב פעלים יו''ד ב, ד) חלק, וכאשר דן בחולה הזקוק לבשר שאינו מעוניין לצלותו, ואינו מעוניין למולחו כיוון שהדבר פוגע בטעמו, השיב שאי אפשר כלל למלוח בסוכר במקום מלח. מעבר לכך שכפי שכתב השולחן ערוך, במקום בו אין מלח יש לצלות את הבשר, ולא הזכיר שניתן למלוח עם סוכר, הוסיף שיש הבדל מהותי באופן בו פועל המלח לאופן בו פועל הסוכר.

לטענתו, הסיבה שיש למלוח דווקא, היא שטבע המלח להרתיח את הבשר ולגרום לפליטת הדם ממנו. הסוכר, על אף שביכולתו לשמר את הבשר (ואכן בזמן הזה לעיתים משמרים אוכל באמצעות סוכר, השואב את כל הלחות), אין בכוחו להפליט את הדם ממנו בצורה המיטבית – ולכן אין מקום כלל לחדש שניתן למלוח בסוכר. עם זאת, לא פסל בהכרח את האפשרות לשים סוכר על הקורבנות, שכן ייתכן שמטרת הסוכר בקרבן לשמר את הקרבן מסירחון וקלקול, ודבר זה אפשרי גם בסוכר. ובלשונו:

''כי מליחת הבשר לאכילה הוא צריך שיפליט הדם לחוץ, וזה לא שייך אלא במלח שהוא חריף וטבעו לחמם ולהרתיח הבשר, שעל ידי זה זב הדם לחוץ, ופעולה זו לא יעשה הסוכר, כי הוא מתוק. אך בעניין הקרבן לא הוצרך המלח בו כדי להפליט הדם, אלא נרצה המלח כקרבן, מפני שהמלח טבעו להעמיד ולקיים כל דבר... ולהכי סבר מהר"י חאגיז, שיועיל הסוכ'ר בקרבן במקום מלח, מפני שהוא דן מסברה דנפשיה, שהסוכר טבעו להעמיד הדברים ולקיימם.''

ג. הרב שלמה קלוגר (טעם ודעת, קמא, קיא) והרב וואזנר (שבט הלוי ב, כד) בגישה שלישית והמחמירה ביותר סברו, שסוכר לא מועיל הן במליחה והן בקורבנות. ולראייה, הגמרא במסכת מנחות (כא ע''א) הדורשת מלשון הפסוק, שבמקרה בו אין מלח רגיל, ניתן לקחת מלח הנקרא מלח איסתרוקנית. משמע, שדווקא מלח איסתרוקנית יכול לשמש כתחליף, אך לא שאר מינים.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...