"ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם. ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגברים אשר מעולם אנשי השם" (בראשית ו,א-ד). 'ויראו בני האלהים – ידוע בקורות העמים הקדמונים שהיו מאמינים שבני אלהים חושקים את בנות האדם, והיו מהבילים שכשהאשה טובה תמצא חן בעיני בני אלהים ויבאו אליהן וילדו להם וכמו שיפרש בפסוק ד׳, וספר שכפי מחשבת הדור ההוא והבליהם אמרו שבני אלהים הם רואים את בנות האדם כשהם טובות, אז ימצאו חן בעיניהם ויקחו להם נשים שבאופן זה זנו הנשים מתחת בעליהם עם אנשים שההבילו עליהם שהם בני אלהים, וחושקים בהן ויקחו אותן לנשים .... הנפלים – עתה יפרש מ״ש ויראו בני האלהים את בנות האדם, מי היו בני האלהים, הם אלה שאמרו שהם בני אלהים ונפלו משמים, והגדות כאלה היו בימים האלה וגם אחרי כן. כי נודע שבכל ספורי העמים הקדמונים יספרו שבימי קדם מלכו על מדינתם בני אלהים שבאו משמים אל הארץ ומלכו עליה ונשאו נשים מבנות האדם ומהם עמדו גבורים ואדירים שרים ומושלים, כמו שימצא הקורא בספורי הדורות שראשית ספורי ממלכת מצרים וחינא ומלכות יון יתחיל מן האלהות וחצי אלהות שהתהלכו על ההרים הרמים ועל ארצם בימי קדם וספרו עליהם נפלאות וגבורות, והם נעשו להם אלילים שהקימו להם מצבות ומזבחות ועבדו אותם בכמה עבודות מתועבות, כי ספרו על אליליהם מעשים של רצח ונאוף וכל מדות רעות, עד שגם עובדיהם התדמו להם בתועבותיהם, כמו האלילה שעבודתה היתה בנאוף, ואליל שעבדו אותו בזבחי אדם, ועבודות האלה עמדו עד אמצע מלכות הרומיים וכ״ש שהיו בתקפם בימי משה, וכל ספורי קורות מצרים התחיל בהאלילים בני אלהים שנפלו משמים ארץ בימי קדם, לכן הודיע לנו מרע״ה כי הנפילים האלה שהם הענקים והעריצים שאמרו עליהם העמים בספוריהם שנפלו משמים והם היו בימים האלה וגם אחרי כן. שאז נמצאו ענקים וגבורי כח נוראים, שאמרו על עצמם שהם בני אלהים שנפלו משמים וע״כ קראן בשם נפילים ע״ש שנפלו לארץ, והעם התחילו לעבוד אותם, וזה נמשך גם אחרי כן, והם היו בני האלהים שבאו אל בנות האדם וילדו להם, עד שגם הבנים היו נחשבים לאלילים, באשר האמינו שנולדו מבני אלים. אבל דע שכל הספורים וההגדות האלה שעליהם בנו כהני האליל כל עניני הע״ז וספורי האלילים והמיטהאלאגיא שלהם הוא הכל שקר וכזב, היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים, רק המה הגבורים אשר מעולם ואנשי השם, שכל גבור שעמד בימים ההם, או איש שעשה לו שם ע״י חכמתו ומעשיו היו מיחסים לו אלהות והיו אומרים שנפל משמים והיו מספרים עליו נפלאות והבלים הרבה, וכל הספורים האלה מקורם התחיל מדור המבול ואילך, וזה היה שורש להשחתת האדם ולהעבודות הזרות והנכריות ואמונת שוא והבל אשר לכן ראה ה׳ לקצר ימי האדם שיראו כי אדם המה ובני תמותה ולא אלהים המה' (מלבי"ם). בפרקי דר"א מובא: 'רבי אומר: ראו המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמי' את בנות קין מהלכות גלויות בשר ערווה, ומכחלו' עיניהן, כזונו', ותעו אחריהן, ויקחו מהן נשים שנאמ': "ויראו בני האלהים את בנות האדם" וגו'' (פרקי דר”א, כב). אולם קשה לקבל שמלאכים ממש נעשו כבני אדם, בפרט שמובא במדרש: '"ויראו בני האלהים" רבי שמעון בן יוחאי קרא להון בני דייניא. רבי שמעון בן יוחאי מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא' (ב”ר כו,ה). אמנם אפשר שזהו מחלוקת תנאים, אולם זה דחוק. (בגמ' יומא סז,ב; וברש"י מובא בקיצור) בילקו”ש מובא סיפור בהרחבה: 'שאלו תלמידיו את רב יוסף: מהו עזאל? א"ל: כיון שעמדו דור המבול ועבדו עבודה זרה, היה הקב"ה מתעצב. מיד עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזאל, ואמרו לפניו: רבונו של עולם, הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך "מה אנוש כי תזכרנו". א"ל: ועולם מה יהא עליו? א"ל: רבונו של עולם היינו מסתפקין בו. א"ל: גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם. א"ל: תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשין שמך. א"ל: רדו ותדורו עמהן. מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן … כיון שראו שמחזאי ועזאל כך עמדו ונשאו נשים והולידו בנים היווא והייא, ועזאל היה על מיני צבעונין ועל מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני אדם להרהור עבירה. מיד שגר מטטרון שליח לשמחזאי וא"ל: עתיד הקב"ה להחריב עולמו ולהביא מבול לעולם. מיד עמד בבכי והיה מצטער על העולם ועל בניו, מה יעשו בניו ממה יאכלו אם העולם חרב? שכל אחד ואחד היה אוכל בכל יום אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שורים' וכו' (ילקו"ש; רמז מד). אולם נראה שכל אלו רמזים עמוקים ולא פשט (כדרכם של מדרשים), שתמוה לומר שנולדים ממלאכים (וכן שבניהם אכלו כ"ך הרבה). אלא נראה שכל אלו רמזים לנעשה בזמנם, ומה שנאמר שהיו מולידים עם בנות אדם הכוונה כמו שהביא המלבי"ם שהאנשים החשובים היו מספרים על עצמם שהם בני אלוהים, שהם מלאכים; ומה שנאמר ששמחזאי ועזאל נשאו נשים הכוונה כעין נשאו נשים, ע"י שהטעו את הנשים ע"י הטענות השקריות ההם זהו כעין שהם ילדו מזה. לכן מובן שבסוף נאמר שעד היום עזאל מטעה, ולזה נעשה קרבן לעזאזל: 'עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים, ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים איל אחד לה' שיכפר על ישראל ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל והוא עזאזל שבתורה'. שממשיך במה שעשה שזהו להטעות את האנשים בזנות ולא שהוא עצמו זנה ונולדו לו אלא זה כמשל על חומרת מעשיו, וחוזקו של היצר שמטעה בזה כעין שזה מלאך בעל כח, ועל הטענות לזנות. ועד היום בעלי יופי מיוחד או שררה משתמשים בזה כדי לחטוא בזנות, וזהו שעד היום הוא מחטיא כעין אז שהיו מחטיאים בטענות שהם בני אלהים – שיש בהם מעלה מיוחדת (רק שהיום זה יותר עדין מאז), ולכן זה כאילו שהוא זונה, שמשתמשים כעין בדימוי למלאך. זהו עזאל – עז-אל, ש'אל' זהו כח גדול, ו'עז' רומז לזנות – שבא עם עזות פנים, כעין שמובא בגמ' על הציץ שמכפר על עזות פנים, ומביאים ראיה מזונה, כך שמרמז שבזונה יש גילוי של עזות פנים: 'ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, כתיב הכא (שמות כח, לח) "והיה על מצח אהרן", וכתיב התם (ירמיהו ג, ג) "ומצח אשה זונה היה לך"' (ערכין טז,א) [אמנם הציץ מכפר על עזות פנים ולא על זנות (שזה המכנסיים שמכפרים על גילוי עריות), אבל מכאן ראיה שעזות פנים קשורה בזנות]. וזהו הפס' בירמיהו, כמו שמפרש המצודות: '"ומצח" - אבל יש לך מצח מגולה כדרך אשה זונה שאינה מכסת מצחה בעבור בושה מה לא כדרך הצנועות שמכסות מצחן אם יקרה להן דבר בושה' (מצודות; ירמיהו ג,ג), שבזנות יש גילוי של עזות. נראה שלכן שולחים שעיר לעזאזל כרמז לחורבן שהזנות מחריבה בצורה הרסנית, לכן זה נלקח למדבר שהוא חרב מיישוב, וכן השעיר מתפרק לאברים בנפילתו; שכך אנו מבקשים מהקב"ה שיצילנו מחטא זה, שבזה אנו מראים את סלידתנו ורצוננו להתרחק מזה (כשליחה הרחק למדבר). וזה כעין רמז לאתנן זונה שמעבירים לה בהמה כתשלום, שכאן אנו מעבירים את השעיר להשמדה. ובלקיחתו לוקחים שנים דומים, שהאחד לה' והשני לעזאזל, כרמז שאנו רוצים להתנתק מהחטא ולהפנות את כל הכח לחיבור לקדושה (שיש מצוות עונה ופו"ר, שאלו מצוות חשובות וגדולות, וכך אנו מפנים את כל הכח לשם שמים ולא לחטא ח"ו). לכן בעקבות זה נעשה שמחה ומחולות לשידוכים, כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('מועדי ישראל', 'יוה"כ בתקופת בית המקדש') שבעקבות הלבנת לשון הזהורית נעשתה שמחה גדולה, ואז היו יוצאות למחולות. ממילא לפי זה מובן שזה קשור לשעיר לעזאזל, שאז היתה הלשון מלבינה (משנה יומא ו,ח), שזה כנגד תיקון לזנות, ולכן אז נעשה שמחה של מצווה במחולות לשידוכין – לחיבור ראוי לקדושה. ועזאל מחטיא 'להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים', זה מתגלה בלשון של זהורית שהיא צבע אדום, שזה שיא המשיכה לחטא, והלשון מתלבנת כרמז שמתבטל כח היצר הזה, ולכן גם הבנות היו יוצאות בבגדי לבן לבטא עניין זה. מובא במשנה: 'שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו … ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. (משלי לא) "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל"' וכו' (משנה; תענית ד,ח). שזהו שאומרות שלא יביטו ליופי אלא למשפחה, כעין שלא יביטו לפיתוי היצר בבגדי צבעונים שמושכים את העין ליופי החיצוני, אלא שיתנו עיניהם למשפחה – להקמת בית נאמן בישראל, בית של קדושה (כשעיר שבמקדש לה'). והיו לובשות בגדי לבן שאולים כדי שלא לבייש את מי שאין לה, אבל בזה יוצא גם רמז שזה בעקבות תיקון מעזאל שהתגלה בתחילה באותם שבאו כביכול בגילויו, כבני אלוהים, כדי להחטיא, שזהו כבגד שאינו שלו, שמראים לאחר דבר שאינו נכון, שטוענים שהם בני אלוהים כשאין זה האמת אלא רק כיסוי חיצוני של שקר. אולי לכן מי שמכין את השעיר לשילוח ביד איש עתי זהו הכה"ג: "וסמך אהרן את שתי ידו [ידיו] על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה" (ויקרא טז,כא). כרמז שמי שהיו חוטאים אלו אותם אנשים שהיו טוענים שהם בני אלהים, לכן מי שמשלח הוא הכה"ג שהוא אדם חשוב וגדול, ויש לו קשר בייצוג האלוקות. אולי נשלח ביד איש עתי – שמוכן מראש ("איש עתי" - (יומא סו) המוכן לכך מיום אתמול' [רש”י; בפס']), כרמז שבאים לתקן את החטא שהחל בעיתים קדומים, בימי המבול, וממשיך עד היום.