'דָּבָר אַחֵר, אָמַר לוֹ משֶׁה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַחַר כָּל אוֹתוֹ הַכָּבוֹד וְאוֹתָהּ הַגְּבוּרָה שֶׁרָאוּ עֵינַי, אֲנִי מֵת? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: משֶׁה (תהלים פט, מט): "מִי גֶּבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָוֶת”. מַהוּ "מִי גֶּבֶר יִחְיֶה”? אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא: מִי גֶּבֶר כְּאַבְרָהָם שֶׁיָּרַד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּל, וְאַחַר כָּךְ (בראשית כה, ח): "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם”. מִי גֶּבֶר כְּיִצְחָק שֶׁפָּשַׁט צַוָּארוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְאַחַר כָּךְ אָמַר (בראשית כז, ב): "הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי”. מִי גֶּבֶר כְּיַעֲקֹב שֶׁנִתְפַּגֵּשׁ עִם הַמַּלְאָךְ, וְאַחַר כָּךְ (בראשית מז, כט): "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת”. מִי גֶּבֶר כְּמשֶׁה שֶׁדִּבֵּר עִם בּוֹרְאוֹ פָּנִים בְּפָנִים, וְאַחַר כָּךְ "הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת”' (דברים רבה ט,ד). 'מי גבר כאברהם כו'. משום דתחלה כתיב "על מה שוא בראת כל בני אדם", לכן דרש "מי גבר" מי הוא המעולה שעלה ונתגבר במין האדם, אף הוא "וכי יחיה" כו'' (רד"ל). 'מי גבר כאברהם כו'. כי שם גבר הונח על אדם גדול המעלה מאד' (עץ יוסף). 'מי גבר כאברהם. דורש גבר מלשון גבורה שנתגבר אברהם למעלה מן הטבע והיה קרוב למות וחיה ועכ"ז מת, וכן יעקב שנתגבר והיה קרוב למות שנתרפא עם המלאך כמ"ש "כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי" וחיה ואח"כ מת. וכן משה שנתגבר כמ"ש ויק"ר פרשה א' סוף סי' א', וכמ"ש "היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחיה", וכן משה היה קרוב למות ע"י הדבור, וחיה וסופו למות' (מהרז”ו). אולי אפשר שרמזו שבפס' "מי גבר" יש רמז לאבות, כיון שבפס' קודם נאמר: "זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם" (תהלים פט, מח). '"על מה שוא" – לחנם ולהבל בראת כל בני אדם' (רש"י). שדרשו זאת (שלא כפשט הפס' שמדבר על כך שחיי האדם קצרים) כרומז שמבריאת העולם היה העולם כעין לשווא, שהיה אז "מה שוא בראת כל בני אדם", עד שהופיעו האבות, שזהו מיד "מי גבר יחיה" שמי שהוא גבר הוא זה שמגלה את חיות העולם (שחיות העולם זה ע”י הקדושה), את הסיבה שלשמה נברא העולם (ולא לשוא), שזהו האבות שהם היסוד לתיקון העולם בקדושה (שלשם כך נברא האדם והעולם). (ואף רמז שבבריאה ["בראת"], יש גילוי של "כל בני האדם", שזהו שדרשו על פסוקי הבריאה על הדורות הראשונים עד יעקב, והסיום לעתיד לבא: 'רבי יהודה בר סימון פתר קריא בדורות. "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ", זה אדם הראשון שהיה ללמה ולא כלום. "וָבֹהוּ", זה קין שבקש להחזיר את העולם לתוהו ובוהו. "וְחֹשֶׁךְ", זה דורו של אנוש, על שם (ישעיה כט, טו): "וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי" וְגוֹ'. "עַל פְּנֵי תְהוֹם", זה דור המבול, שנאמר (בראשית ז, יא): "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום". "וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", על שם (שם ח, א) "וַיַּעֲבֵר אֱלֹקים רוּחַ עַל הָאָרֶץ". אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבא האורה!. "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר", זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו' אל תקרא העיר אלא האיר. "וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם", זה יעקב. "וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה", זה עשו. "וַיְהִי עֶרֶב", זה עשו, "וַיְהִי בֹקֶר", זה יעקב. "ויהי ערב", ערבו של עשו "ויהי בקר", בוקרו של יעקב; "יוֹם אֶחָד", שנאמר (זכריה יד, ז): "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה" וגו'' [ב”ר ב,ג]. לכן "גבר" שנאמר לחיוב בהתגלות האדם שנרמז בבריאה זה האבות). או אולי רמזו שהמזמור הזה נאמר ע"י אברהם: “משכיל לאיתן האזרחי" (תהלים פט,א), 'אמר רב: "איתן האזרחי" זה הוא אברהם, כתיב הכא (תהלים פט, א) "איתן האזרחי", וכתיב התם (ישעיהו מא, ב) "מי העיר ממזרח צדק" וגו'' (ב"ב טו,א). לכן כשאומר כללית "מי גבר יחיה" (שזה לא רק הוא עצמו), ויש בזה גם כוונה על עצמו שהוא כחלק מזה, אז למדו לדרוש על אותם שהם כעין אברהם; ולכן למדו על האבות שהם התגברו (שדרשו גבר לשון התגברות על הסכנה) כעין אברהם. אולי דרשו ע"פ הפס' הבא: “איה חסדיך הראשנים" (פס' נ), שדרשו כאילו נאמר 'חסידך הראשונים', שזהו האבות שהיו ראשוני חסידך; וזה סמוך לפס' קודם, לרמז על מי נאמר בפס' קודם “גבר”, שזהו האבות. אולי רמזו שנאמר "מי גבר יחיה", שמרמז בתוכו על האבות: “מי" רמז לאברהם שאמר "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח,כז), כעין "מי" אני בכלל שאבקש. “גבר" כנגד יצחק שהיה "פחד יצחק" כרומז לגבורות, שזה נרמז ב"גבר" כרמז לגבורות. “יחיה" כנגד יעקב שנחשב שכעין נשאר חי: 'א"ר יוחנן: יעקב אבינו לא מת' וכו' (תענית ה,ב). שכך רומז שמדבר על שלושתם, שעל שלושת אומר "מי גבר יחיה". אולי גם רמזו "גבר": על אברהם נאמר "ויגוע", שהאות השלישית מהסוף זה ג'. יצחק אמר: “מותי", שהאות השלישית מהסוף היא ו', והאותיות מאותו מקור מתחלפות ביניהם, שכך מתחלפת האות ו' באות ב' (רש"י; ויקרא יט,טז), וזהו ב'. ביעקב נאמר "ויקרבו" שהאות השלישית מהסוף זה ר'; כך יוצא "גבר". כך ה' אמר שבסוף כולם מתים, וכמו שהאבות מתו כך גם הוא. נראה שמשה נרמז ב"מי גבר יחיה", שבתחילת המילה הראשונה (“מי") זה האות מ', ובאמצע המילה האמצעית (“גבר") זה האות ב' שבא"ת ב"ש זה מתחלף עם האות ש', ובסוף המילה האחרונה ("יחיה") זה האות ה'; שכך יוצא 'משה'. נראה שאין כוונת משה שלא ימות, כיון שכולם מתים בסוף, אלא מתלונן על כך שימות לאחר שהתגלה אצלו כל המעלה הגבוה שהיתה בו, וכך זה יעלם מהעולם. ענה לו הקב"ה שיראה באבות, שבסוף כולם מתים, אולם המעלה שהיתה בהם ממשיכה בזרעם (מעשה אבות סימן לבנים), וממילא כך גם אצלו אמנם גופו מת אולם מעלתו לא פוסקת מהעולם; שזהו כרמז בהמשך הפס' “ימלט נפשו מיד שאול" שהצד הרוחני שבו לא יורד מהעולם, אלא נמלט מלרדת שאול, שזה ע"י שממשיך להשפיע בעולם, שבכל אחד מישראל יש ניצוץ מנשמת משה רבנו, כמו שבכל אחד מאיתנו יש כח המשכיות של האבות הקדושים שאנו זרעם.