"ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג,ח). "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם" (דברים טז,יט). 'ת"ר: (שמות כג, ח) "ושוחד לא תקח", אינו צריך לומר שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור, מדלא כתיב בצע לא תקח. היכי דמי שוחד דברים? כי הא דשמואל הוה עבר במברא, אתא ההוא גברא יהיב ליה ידיה. אמר ליה: מאי עבידתיך? אמר ליה: דינא אית לי. א"ל: פסילנא לך לדינא. אמימר הוה יתיב וקא דאין דינא, פרח גדפא ארישיה. אתא ההוא גברא שקליה. א"ל: מאי עבידתיך? א"ל: דינא אית לי. אמר ליה: פסילנא לך לדינא. מר עוקבא הוה שדי רוקא קמיה, אתא ההוא גברא כסייה. א"ל: מאי עבידתיך? א"ל: דינא אית לי. א"ל: פסילנא לך לדינא. ר' ישמעאל בר' יוסי הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי, יומא חד אייתי ליה בה' בשבתא. א"ל: מאי שנא האידנא? א"ל: דינא אית לי, ואמינא אגב אורחי אייתי ליה למר. לא קביל מיניה; א"ל: פסילנא לך לדינא. אותיב זוזא דרבנן וקדיינין ליה. בהדי דקאזיל ואתי, אמר: אי בעי טעין הכי, ואי בעי טעין הכי. אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי, כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה. ר' ישמעאל בר אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז. אמר ליה: מהיכא את? א"ל: מדוך פלן. ומהתם להכא לא הוה כהן למיתבא ליה? א"ל: דינא אית לי, ואמינא אגב אורחאי אייתי ליה למר. א"ל: פסילנא לך לדינא, לא קביל מיניה. אותיב ליה זוגא דרבנן וקדייני ליה. בהדי דקאזיל ואתי, אמר: אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי. אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי, כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה' וכו' (כתובות קה,ב). חז"ל מביאים שאסור גם שוחד דברים, ולומדים זאת בפס' מספר שמות. בפשטות יכלו ללמוד זאת גם מהנאמר בספר דברים אלא שבספר שמות זה מובא קודם ולכן דרשו ממנו. אולם אולי באו לרמז למקרים שמסופרים כדוגמאות לשוחד דברים (שלא קיבל כסף מממונו של המשחד, אלא השוחד נעשה בדברים שאינם ממון או שאינם ממונו של הנותן), שמובא אצל ר' ישמעאל ב"ר יוסי שתוך כדי הדיון אמר לעצמו: 'אי בעי טעין הכי, ואי בעי טעין הכי'. לכן הסמיכו זאת לפס' בספר שמות שבו נאמר "יעור פקחים”, שיש הבדל בין חכמים ופקחים: 'ויש הבדל בין חכם ובין פקח. ששם פקח הונח בעצם שישקיף בעין שכלו על דברים נעלמים מיתר בני אדם. שעקר שם פקח הונח על הסרת המכסה מעל עינים הפנימיים. כמו "ותפקחנה עיני שניהם" (בראשית ב). כמו שאמר בס' המורה ח"א, והפקחים יכוונו אל תעלומות הדרכים וטיב המעשים מצד שכלם ותבונתם אף בלא קבלה מאחרים' (מלבי”ם [בפס' בשמות]). לכן רמזו למקרה שהתברר שהוא רצה שהטוען יטען טענה כזו או אחרת שהוא לא טען לזכותו, שזהו כפיקח שרואה דברים שאחרים לא רואים. בנוסף יש הבדל בין חכם לפיקח: '"כי השחד יעור עיני חכמים" – ובמשפטים נאמר "עיני פקחים”. חכמים הוא בתורה ופקחים הוא בעניני העולם בדרישה וחקירה' וכו' (אדרת אליהו לגר”א [בפס' בדברים]). שכך רצה שהטוען יטען טענה כזו או אחרת, והרי טענות בעלי הדין אינם מה התורה אומרת (שאת זה אומרים הדיינים לאחר שביררו את המציאות מה היה, ואז אומרים מה התורה פוסק על זה) אלא מה המקרה שקרה שלכן הוא צודק לדעתו, כך שזה גילוי של פיקח שזהו גילוי של המציאות שקרתה בעולם. נראה שיש רמז בשמו של כל חכם למקרה שקרה אצלו, ששם מרמז על מהותו של האדם ושליחותו בעולם, כך שדבר חשוב שנעשה אצלו רמוז בשמו, וכיון שלמדו מכאן לדין התורה וסיפרו כדוגמה לדורות, הרי שזה דבר חשוב שהתגלה בו. לשמואל האדם נתן יד לסומכו בגשר, כעין ששמואל היה חלש בכוחו שלכן היה צריך לסומכו, ולכן זהו כעין רמז בשם 'שמואל' לצד שמאל שהוא הצד החלש, כעין רומז ששמואל עבר בגשר מצד אחד לצד השני, והיה בו גילוי חולשה שלכן נתן לו יד לסומכו. או 'שמו – א'ל' ששמו כדיין (שהדיינים נקראו אלהים) היה מפורסם, ולכן אותו אדם הלך אליו לדון ועל הדרך סמכו כהכנה לדיונו בשל שהכיר בו כדיין מפורסם שהוא ידון אותו. על ראש אמימר נחתה נוצה תוך כדי שדן דין, ולכן זהו 'א-מימר' שנחת על מי שבאו כדי שיאמר את הדין, ש'א-' זה כעין 'על' (כמו אגביה = על גבו, ארבי = על רבי), מימר = אמור (בארמית), שבאו ואמרו לו שיאמר את דינם (שידון ויפסוק להם). שזהו כרמז שנחת עליו בזמן שדן דין, והאדם הוריד את הנוצה ממנו. ונחתה עליו נוצה שזה מהעופות, שהם עפים גבוה למעלה כעין כביכול במרום, שזהו בגימטריה אמימר = המרום, שנפל עליו כביכול מהמרום. אצל מר עוקבא זה היה רוק שנמצא לפניו שהאדם כיסה, ואת הרוק על הרצפה מכסים ע"י שמזיזים את החול עם הרגל, וזהו רמז עוקבא כרמז לעקב שזה ברגל. אצל ר' ישמעאל בר' יוסי זה היה האריס שלו שהביא לו, 'ישמעאל' כרמז 'ישמע – א'ל' – כעין ישמיע את דבר ה' (בדין במשפט – שזהו א'ל שזה לשון של חוזק, וכן הדיינים נקראו אלהים), וכן אותיות 'ישמע לא', שהאריס ישמע את דברי ריב"י שלא ידון אותו (או כרמז בחיריק כעין: 'ישמיע: לא', שיאמר וישמיע לאריס את תשובתו שלא ידון אותו). או אותיות 'לא ישמע', שרצה שיטען כך וכך ולא טען – שריב"י לא ישמע את הטענה הזו מהאריס במהלך הדין; או בדומה: 'לא שמיע' בארמית – 'לא שמע', שלא שמע את הטענה הזו שרצה שהאריס יטען (כי הוא באמת לא טען אותה). 'אריסיה' – זה נשמע קצת כמו שהשם 'יוסי' כעין בתוכו (שיש בו אותיות יסי), שזהו בן רבי יוסי, שהסיבה שלא ידון זה תוצאה שהגיעה מהיותו נותן לו את חלקו כאריסו. וכן יוסי בגימטריה פ"ו שזהו בגימטריה אלקים, כרמז שיש ביניהם ענייני דין (שזה נרמז באלקים שזהו גילוי של מידת הדין), שהוא אריסו ולכן ע"פ דין חייב לתת לו את חלקו. אצל ר' ישמעאל בר אלישע זה היה אדם שהביא ראשית הגז, ש'ישמעאל' רומז כמו שאמרנו קודם אצל ריב"י, ו'אלישע' רומז שאת מתנות הכהונה ה' ציווה בשביל צרכי חיי הכהנים; לכן זהו 'א'ל ישע' שה' הושיע את הכהנים שיהיה להם פרנסתם ע"י מתנות כהונה, שראשית הגז הוא אחד מהם. (אולי 'אלישע' בגימטריה 'יש א' מ-ס', שבראשית הגז חכמים קבעו שיש לתת לכהן אחד מששים). אולי גם אלישע כעין 'אלי ישע' – אלי פנה ("וישע" = ויפן – לשון פניה [בראשית ד,ד; רש"י]) לתת את ראשית הגז, שלא נתן לאחרים בדרך, או אותיות 'לא ישע' – ריב"א לא פנה כלפיו לקבל את ראשית הגז, אלא השאירו אצלו (אצל המביא). בהמשך הגמ' יש סיפור על רב ענן שהביאו לו סל של דגים ולא רצה לקבלם בהתחלה; אולי ענן רומז באותיות כעין קיצור של 'אינה אותן' (שהאות ע' מתחלפת בדרשות באות א', ובחיריק במקום פתח שכך כאילו רמז לתוספת של האות יוד), 'אינה' זה זימן (רש"י; שמות כא,יג), שזימן את אותם הדגים (אמנם דגים זה זכר ו'אותן' זה נקבה … אבל זה רק כרמז בשמו ולא ממש דיוק במילים), שזימן לו הקב"ה את הדגים שיתפסו במלכודת שלו (שהריב"ן מפרש שמדובר בדגים קטנים שנתפסים במצודות של קש), שכך דג אותם והביאם בסל לרב ענן.