פרשת ראה מתחילה בכך שה' שם לפנינו את הבחירה להתחבר לטוב או ח"ו לרע, וע"פ זה גם יהיו ההשלכות אם נקבל ברכה או ח"ו קללה: "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" וגו' (דברים יא,כו). הדבר הזה שייך בכל קיום התורה, כמו שאומר: “ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי נתן לפניכם היום" (פס' לב), שהברכה ניתנת לנו ע”י שמירתנו את כל התורה (שבכל מצוה שיש בתורה אנו מביאים ברכה). דבר זה נעשה בעיקר בא"י שכאן זהו מקום קיום התורה באמתיותה ובשלמותה (ספרי עקב, מג), וגילוי השכינה, והגשמי מקודש בארץ, ולכן כאן בעיקר מתגלה הברכה (או ח"ו הקללה), ולכן נאמר שאת הברכה והקללה שמים על הר גריזים והר עיבל כשיכנסו לארץ לכבשה (ואף מה שנאמר "ראה אנכי נתן לפניכם היום" הכוונה למה שינתן בהר גריזים והר עיבל [רש"י]), כיון שכאן זה מקום גילוי הברכה באמת ובשלמות. בתוך הדברים נאמר שכל התורה היא מול הע"ז: '"מן הדרך אשר צויתי אותם ללכת אחרי אלהים אחרים" - מכאן אמרו: כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' (ספרי; דברים יא,כח). לכן ממשיך אח"כ (תחילת פרק יב) להכרית את הע"ז, וממשיך שאת הקרבנות יש להביא לירושלים, לעלותם לה' – היפך מע"ז. אז ממשיך להיתר אכילת בשר תאוה בארץ, שלא כמו שהיו אסורים במדבר, שהיה מותר להם לאכול רק בשר קרבנות; לכן בשר תאוה קשור לנאמר קודם על הקרבנות. אולי אפשר שזה כרמז שהיו מקריבים לע"ז, ולכן בתחילה היה אסור לאכול בשר אלא רק של קרבנות שגילו בו קשר לה', היפך מע"ז, כמו שהיו בגילוי שכינה לעיני כל בזמן המדבר שחיו ע"י גילוי השכינה בגלוי (שהיה את ענני הכבוד ועמוד הענן והמן והבאר). אולם לאחר הכניסה לארץ שמתחברים לה' דרך הארץ הגשמית שמחוברת לה', ולכן מפסיק גילוי השכינה הגדול שהיה בניסים במדבר, אז עכשיו באכילת בשר מחברים חזק לה' ע"י שחלק מוקרב במקדש (קרבנות) וכך מגלה גם על בשר התאוה שהוא קשור לה', ולכן מודגש "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלקיך" וגו' (יב,כא) כרמז שההיתר קשור לכך שיש מקדש שבו מקריבים קרבנות, ואוכלים בשר קרבנות. אמנם כשאין מקדש ולא מקריבים כלל, עדיין מותר כיון שכבר הותר בשר תאוה, ואין גילוי שכינה כמו במדבר, אולם עכשיו באכילת הבשר יש פחות גילוי קדושה (שיש עדיין קדושה באכילה כדי שיהיה כח לקיים את המצוות), ואת הדם לא אוכלים שבזה מראים שיש קשר למקדש, שלא אוכלים את הדם שאותו זורקים על המזבח, שנראה שרומז: “רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים … עשית עלתיך הבשר והדם על מזבח ה' אלקיך ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך והבשר תאכל" (יב,כג-כז), שבפשט "והבשר תאכל" זה בשר הקרבן, אולם אולי רומז שבבשר תאוה שופך את הדם ובכך מראה על הבשר שהוא קשור למזבח שלכן שופכו ולא אכלו כיון שלא מוקרב במזבח, ולכן "והבשר תאכל" שעכשיו ראוי לאכול כגילוי שקשור למזבח (גם אם לא קיים עכשיו מזבח להקרבה). כיון שדובר על קרבנות ובשר ושיש היתר אכילת בשר תאוה בארץ, אז הובא האיסור ללכת אחרי הגוים ולעבוד ע"ז, שלא להתדרדר אחר התאוות כמותם שהיו מושחתים עד שעשו ע"ז מושחתת (שהתאוות הם שורש לע"ז, כמו שאמר ירבעם שהע"ז היא ותרנית, כדי לשכנעם ללכת אחר ע"ז [יר' ע"ז א,א]), ובפרט מוזכר: "כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם" (יב,לא) שזהו ע”ז ששרפו בשר בצורה מושחתת ביותר – בשר בניהם. לאחר שהזהיר מהליכה אחר דרכיהם של הגוים, מזהיר שגם את המצוות שבהם אנו הולכים, שזהו דרכנו, אנו צריכים לעשות כרצון ה', שלא לשנות את המצוות: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות לא תסף עליו ולא תגרע ממנו" (יג,א), וזה קשור לע"ז כיון שתחילת הע"ז היתה כששינו את המצווה, שבמקום לעבוד את הקב"ה הוסיפו גם עבודה למשמשיו (רמב"ם; הל' ע"ז וחוקת הגוים א,א). בהמשך מובא על נביא שבא ואומר לעבוד ע"ז (פס' ב' והלאה), שזהו כנגד המשכה של תחילת הע"ז בעולם, שלאחר שהחלו לעבוד למשמשיו באו נביאי שקר ואמרו שה' ציווה לעבוד את הכוכבים וכדו' (רמב"ם; שם,ב). וכך התרבתה הע"ז בעולם, ולכן בפס' מתחיל בנביא שקר לע"ז, וממשיך בהדחת עיר שלמה לע"ז (פס' יג והלאה). לעומת טעות העמים בע"ז, ה' העמיד את בנ"י לגלות את שם ה' בעולם, כמו שהחל באברהם (רמב"ם; שם, ג), ולכן אנו בנים לה', עם סגולתו, שה' בחר בנו מכל העמים (יד,א-ב); וזה מתגלה בהקשר לגדידה וקרחה על מת, כרמז שהע"ז שהתדרדרו אליה כמו שאמרנו את התהלך קודם זה היה פעם, שכל אלו כבר מתו ועברו מהעולם. כמו"כ כיון שקודם דובר שלא לרחם על עובדי הע"ז, אפילו על עיר שלמה, אלא להמית את כולם, וה' יתן בנו רחמים: “ונתן לך רחמים ורחמך" (יג,יח), אז עכשיו מביא שלא להצטער על המת יותר מידי (כמו קודם שלא להצטער מגילוי מוות של העיר, אלא להשמידה), שלא יפעל ביותר מידי רחמים על המת, שמרחם על המת עד שמצטער כ"ך הרבה עד שפוגע בעצמו (להיפך מעיר הנדחת שפוגעים בהם). בציווי שלא לעשות גדידה וקרחה יש שני טעמים, טעם אחד זה שאנו בניו של ה' ולכן צריכים להיות יפים ('לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים'; רש"י) וטעם שני זה משום שהנשמה לא אובדת ('ולפי דעתי כי טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך. יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלקים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש' וכו'; רמב"ן). לכן מובא מיד המאכלים האסורים, שיש באיסור אכילתם שני טעמים, מצד בריאות הגוף ומצד ההשפעה על הנפש (ראה ב'הקדושה והטהרה' – 'טעמי המאכלות האסורות', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, שמרחיב ומביא עוד טעמים לאיסור המאכלים האסורים), שזהו פגיעה בגוף כמו שצריכים להיות יפים, ופגיעה בנפש כמו שלא לחטוא בהקשר לנפש – שגודד וקורח כיון שלא מאמין בקיום הנפש. כיון שדובר על המאכלים (בבשר) אז המשיך במצוות הנעשות במאכלים מגידולי האדמה, ובפרט שבמקרה של המרה בכסף הוא קונה אח"כ מאכלים, שזה כולל בשר. וכן כיון שקודם נאמר שאנו בנים לה', שמגלים את שם ה' בעולם, לכן נאמר על מאכלות אסורות שכל דבר שאנו עושים אנו בודקים האם ה' מרשה או לא, ובכך מראים את הליכתנו אחר ה', שאוכל קיים בכל יצור (אפילו בבהמה), ולכן בו אנו מראים את היותנו קדושים לה', שאנו לא כמו השאר אלא מחפשים כל הזמן את רצון ה', ולכן ממשיך במאכלים במעשרות שבזה אומרים שזה של ה', שאנו מכריזים בזה שה' הוא אלוקים של כל העולם, שהכל שלו. ואז ממשיך במצוות שמיטה שזה גילוי גדול במשך שנה שלמה שמכריזים בזה שהכל של ה' ואנו עבדיו שמגלים זאת במציאות (שזה דבר שלא כאחרים, שאף אחד לא מוותר על גידול במשך שנה כיון שצריך את זה לאוכל לקיום; אנו מגלים בזה שה' הוא האלקים ששולט על כל העולם ולכן לא דואגים מלמות מרעב). וכיון שדובר על שמיטת קרקע אז המשיך בשמיטת כספים. וממשיך בעבד עברי, כיון שדובר על היותנו עבדי ה', והוא משתחרר בשביעי כמו ששמיטה זה בשביעי (וניתן לו מענק בשחרור מצאן גורן ויקב, כעין שקודם דובר על המאכלים של בשר והצומח, וכמו שנותנים לעני כסף ואף מוותרים לו בשמיטת כספים, כך גם העבד מקבל כספים מאתנו). על מצוות שילוח עבדים הצטוו במצרים (יר' ר"ה ג,ה), לכן מובא מיד דין בכור, שגם הוא קשור לשחרור ממצרים, שנעשה ע"י מיתת הבכורות, שבכך יצאו לחירות ולכן הצטוו מראש על שילוח עבדים כדי שיהיו ראויים לצאת. כמו"כ בן בכור מזכיר את בנ"י, שאנו עבדי ה', הבן הבכור של ה' שזה קשור להיותנו עבדי ה': “ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני" (שמות ד,כב-כג). (בכור מוקרב במקדש, וכשהבכור בעל מום הוא נאכל בכל מקום, כעין רמז שבנ"י קדושים כבכור, שעובדים את ה', כעבד שנאמר קודם, ויש כהנים ולוים שעובדים במקדש [בקדושה גדולה ביותר], ויש את שאר בנ"י עובדים את עבודת ה' בכל מקום). כיון שהוזכר בכור שקשור ליציאת מצרים וכן היותנו עבדי ה' שהוציאנו מצרים, אז ממשיך בפסח וכהמשך אליו ממשיך גם בשאר החגים. אולם נראה גם שיש כאן עומק שבא לומר שהיותנו בכור ה' – מגלי שם ה' בעולם, זה נעשה בחגים שמגלים גילוי קודש בכל היום הזה, ובשלושת הרגלים עולים לירושלים, ושלוש זה חזקה, כרמז שמקבלים כח חזק להמשיך את כח הקדושה מהמקדש לכל העולם (כעין בכור שיש שמוקרב ויש שנאכל בכל מקום). ומסיים ב"איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך" (טז,יז), שזה הגילוי בירושלים, אבל זה גם משפיע לכל המציאות שיש לאדם, שמביא מכל מה שברכו ה' בנכסיו, אז זה משפיע קדושה לכל המציאות שיש לו, בעצם זה שמביא ממנה לקדושה זה משפיע לכל הנשאר קדושה. אבל גם רומז שכל מציאותו קודש, שמביא מהברכה שברכו ה', שזה כמו שנאמר בתחילת הפרשה: “ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אהכי מצוה אתכם היום" (יא,כו-כז), '"את הברכה" – על מנת אשר תשמעו' (רש"י). 'את הברכה נותן אליהם מיד על מנת אשר ישמעו, וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי (גיטין עד.), ורצונו של הקדוש ברוך הוא ליתן להם הברכות מיד, ויתחילו הברכות לבא מיד, אלא שנתן להם בתנאי על מנת שישמעו' (גור אריה). שזהו "כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך" (טז,יז) שה' נתן לך ברכה כדי שתקיים את מצוותיו, שמה שמביא בעליה לרגל זה דוגמה למצוות ה' שלכן נתן לך את הברכה מראש. ממילא זה גם רומז שכל חייו הולך אחר ה', ומקיים תו"מ ולכן ה' מברכו והוא משתמש בזה לתו"מ, ולקדש בכך את כל העולם, כעין המקדש שמקדש את כל העולם, והוא עכשיו בא אליו ברגל להתחבר אליו, שכך גם מתגלה אצלו שמקדש את כל העולם לה', ע”י תו”מ.