"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים יד,א-ב). '"לא תתגודדו" - לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים. "בין עיניכם" - אצל הפדחת, ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כא) "לא יקרחו קרחה בראשם", לעשות כל הראש כבין העינים' (רש"י). ראה 'בשערי הארץ' “”לא תתגדדו ולא תשימו קרחה", למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, שמביא כמה פירושים על הפס' כאן (רש”י, ספורנו, כלי יקר, רמב”ן,העמק דבר, ראב”ע). בין השאר מביא את הספורנו: '"בנים אתם לה׳ אלקיכם לא תתגדדו" – שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת, כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב. לפיכך ״אתם״ ״בנים לה׳״, שהוא אביכם קיים לעד אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת. "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה" – וגם כן אין להצטער מאד בשביל נזק מגיע למת במיתתו'. ואומר הגרח"ד זצוק"ל זיע"א על דבריו שהוא מיושב היטב ע"פ הנאמר בפס', ש"בנים אתם" נאמר בהקשר לגדידה, ו"כי עם קדוש אתה" נאמר לאחר לא תשימו קרחה. אלא שמקשה עליו מדוע זה קשור דווקא לזה וזה קשור דווקא לזה, הרי יכל להאמר לכאורה גם ההיפך? נראה שהספורנו למד ע"פ ההקשר בפס' (כמו שהדגיש מרן הגרח"ד זצוק"ל זיע"א), ממילא זה מגלה לנו שככה היו האנשים מאמינים, ואולי אפילו היו נוהגים לעשות יותר גדידה ככאב של האבלים, ויותר קרחה כצער על המת שהחשיבו לאבדון; שמי שהיה קשור במיוחד לנפטר והרגיש צער גדול יותר בחסרונו היה עושה יותר גדידה, ומי שחש יותר בחדלון המת אז עשה יותר קרחה. לכן התורה קשרה ע"פ מה שהיו מאמינים ונוהגים האנשים. אולי זה לא סתם שהאמינו כך, אלא יש בזה רעיון מאחוריו, שהמילה גדידה מזכיר אגודה (וכך למדו חז"ל מכאן שלא לעשות אגודות אגודות [ספרי בפס'; יבמות יד,א]), ולכן ראו בעניין גדידה גילוי שקשור לחיבור בין אנשים, ממילא עשו גדידה כרמז על הצער של הניתוק בין האנשים, שהנפטר אינו נמצא יותר עמהם. לעומת זאת קרחה זה מלשון קרחה שזהו ביטול ואבדון, שזה רומז על ביטול המת, שמתבטל מקיום לגמרי. עוד אפשר שהגדידה זה נעשה בעור ולכן זה כואב, כך שזה מראה את הכאב של האדם, שזהו הכאב שלו שמרגיש בחסרונו של הניפטר שאינו איתו, שזהו שריטה – נזק לבשרו שזה כואב, שכך הניפטר מת (שזהו כנזק לגופו) וזה כואב לאבל ולכן כנגד זה שורט את עצמו שירגיש כאב שזה גילוי כמו מה שמרגיש שנעשה עכשיו. לעומת זאת קרחה זה בשיער שהוא לא מרגיש כאב בזה, כך הכאב אינו אצלו, אלא אצל הנפטר שבטל מהעולם, שזהו כמו גזירת שיער שמתנתק ממקום גידולו – מקור חייו, שכך הניפטר התנתק מחייו ומקיום. או שגדידה בבשר כאות שבקיומו יכלת לגעת בו ולחוש אותו כשהיה קרוב אליך, שזה מרמז על חיבור בין השנים, ולכן זהו גדידה על הצער של הניתוק ביניהם; לעומת זאת קרחה בשיער מרמז על העינים (כמו שנאמר "בין עיניכם"), שזהו שלא חש אותו אלא רואה אותו מרחוק, שזה כרמז שנעלם מעיניו לגמרי כעין בטל מקיום, שזהו צער על ביטל המת. או שגדידה בבשר שזה גשמי חומרי כרמז על ביטול החיבור ביניהם שהיה בחייו, שעזרו זה לזה פיזית ולכן מצטער על זה; ואילו קרחה זה כרמז לעינים שראיה זה דבר יותר רוחני, ואף בראש יש את המחשבה שהיא עדינה רוחנית (שקרחה זה בכל הראש, כמו שמביא רש"י מחז"ל), כרמז שחושב שהנפטר בטל לגמרי אף מרוחניות, שלא נשאר ממנו כלום. עוד אפשר שגדידה בגוף זה נזק אבל מתאחה (ברובו) עם הזמן, שזהו כצער על החסרון של האחר שהיה אתך ועזר לך, שזה מתכהה עם הזמן, כמו שהגוף נרפא עם הזמן; לעומת זאת השיער שנחתך הוא לא יגדל יותר, אלא ישאר כמות שנחתך (לאדם יצמח עוד שיער, אבל השיער שנחתך נשאר כמות שהוא) כיון שנותק ממקור חייו, ולכן ראו בזה כביטוי לאבדון שניתק ממקור חיותו ונאבד לגמרי (אמנם השיער נשאר, אבל הדגישו את עניין הניתוק מחיותו, ולכן ראו בזה רמז לביטול ואבדון כיון שאין לו כח חיות משל עצמו; מה גם שאת השיער שנחתך זורקים כך שמגלה על אבדון). עוד אפשר שהגוף הוא חי, ולכן זה כנגד החי – האבל שנשאר חי, ואילו השיער אינו חי ולכן מרמז על המת שכביכול בטל וחדל מלהתקיים מחיות כל שהיא. אולי גם ע"י הגוף נותן חיבוק וכדו' שבזה עוזר ומתחבר לאדם, ולכן בגדידה בבשר מביעים צער על שאינו יחד אתנו, שאנו מרגישים בחסרונו שאינו אתנו יחד. לעומת זאת שיער הוא מראה יפה לכל רואהו, שלכן שיער באשה ערוה, ולכן זה כרמז שהמת בטל ואינו משפיע בכלל בעולם, ולכן זה צער על המת שבטל מהשפעתו בעולם. אולי גם גדידה בבשר כרמז שהוא אינו כאן יחד איתו, שזהו בבשר שמרגיש את האחר ע"י מגע בין שניהם, שזה ע"י הבשר, ולכן מביע את צערו בבשר על שחברו אינו כאן איתו; לעומת זאת קרחה זה בשיער, שהשיער שנחתך אינו נרקב, ולכן זה כביטוי צער על המת שנאבד ואבד שלא כמו השיער שנשאר גם אחרי שנחתך ממקומו, ולכן מביעים צער על האבדון גמור של המת מקיום ע"י קרחה בשיער. וכמו שאמר הספורנו שאנו מצווים שלא לעשות גדידה וקרחה כיון שה' אתנו ושנשמת המת לא נאבדת ח"ו אלא עולה למעלה למקומה הראוי לה.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי ז"ל שהשבת יוצא הייארצייט שלו. תנצב"ה.