"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹושׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי"

(דברים יב, ל)

בפרשתנו מופיע הציווי החמור לבער כל זכר לעבודה זרה. כמו כן, בהמשך הפרשה, התורה אף מוסיפה ומזהירה אותנו שלא לחקות כל התנהגות של עבודה זרה, אפילו אם מכוונים בה לעבודת ה': "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר.. וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי".

כותב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה יא, יב): "הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְקוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה, וְכֵן הַקּוֹרֵא עַל הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבָּעֵת, הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין עַל הַקָּטָן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן - לֹא דַּי לָהֶם שֶׁהֵם בִּכְלַל חַבָּרִים וּמְנַחֲשִׁים, אֶלָּא שֶׁהֵם בִּכְלַל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה, שֶׁהֵן עוֹשִׂין דִּבְרֵי תּוֹרָה רִפְאוּת גּוּף, וְאֵינָן אֶלָּא רִפְאוּת נְפָשׁוֹת".

התורה והמצוות באות להוציא אותנו מההסתכלות החומרית הצרה, העסוקה רק במצב הפיזי שלנו. ראיית התורה כאמצעי להבטחת שלומנו הגופני, מורידה את דרגתה, עד כדי כך שהרמב"ם מכנה זאת כפירה ממש. התורה והמצוות באות לרפא את הרוח ולהשיבה למקומה הראוי.

חז"ל הזהירו אותנו מלהתייחס לעולם הרוח כמשרת החומר. מותר, ואפילו מצווה, להתפלל על לימוד תורה וגדלות רוחנית, בתחומים אלה חשוב וצריך לבקש סייעתא דשמיא. גם על דברים גשמיים מותר להתפלל, אך חשוב שגם כאן, המטרה האמיתית תהיה לשם חיזוק ועזרה להתקדמות הרוחנית.

על הפסוק (משלי כח, י): "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה", כותב המהר"ל (נתיב העבודה, פרק ב): "ומאחר שמסיר אזנו משמוע תורה, אם כן התפלה היא לצורך גופו בלבד, ודבר שהוא לצורך גופו בלבד דבר זה הוא תועבה. ולכך האדם כאשר יתפלל אל השם יתברך על צרכיו לא יהיה כוונתו שייתן לו עושר וכבוד וכל הדברים אשר הוא צריך בשביל הנאת גופו, רק שייתן לו השם יתברך מה שהוא מבקש לעבוד השם יתברך... ואם מכוון להנאת גופו דבר זה הוא תועבה לפני ה' ".

במסכת אבות נאמר (מסכת אבות ג, ג): "רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תּוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים" - מי שהאכילה שלו אינה כוללת דברי תורה, מראה שלמעשה השולחן שלו הוא מטרה לכשעצמו, לאכילה ולתענוג סתמיים, ועל כן שולחן זה נמשל לעבודה זרה, המכונה "זבחי מתים".

הרצון להצלחה אישית-חומרית בחיים, זהו סוג של עבודה זרה. המצוות מחנכות אותנו לערכים ולהתגברות על מאוויים חומריים, באופן שגם הצרכים הגשמיים הופכים על ידי התורה למשרתי הרוח והמוסר. התורה והמצוות אינן סוג של עסקה עם הקב"ה, האמור לספק מצידו הגנה, שמירה או הצלחה פרטית. לא יעלה על הדעת שכל עבודת ה' שלנו נועדה לספק לנו את צרכינו - שהרוח משרתת את החומר.

הרב אליעזר קשתיאל, מהספר: "סימן לבנים - שיחות פרשת שבוע"