רבי נחמן - מתנה טובה
"כִּי יְמֵי הַחֹל הֵם בְּחִינַת עַצְבוּת, וַאֲפִלּוּ הַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂין בִּימֵי הַחֹל הֵם בְּחִינַת עַצְבוּת... וְעַל-יְדֵי-זֶה שֶׁמַּמְשִׁיכִין קְדֻשָּׁה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, עַל-יְדֵי-זֶה נִתְגַלֶּה הָאַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ. כִּי בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל הֵם פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, שֶׁבְּכָל יוֹם נִבְרָא פְּעֻלָּה מְשֻׁנָּה... רַק עַל-יְדֵי שַׁבָּת שֶׁאָנוּ זוֹכִין, שֶׁנָּתַן לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַתָּנָה גְּדוֹלָה... כִּי שַׁבָּת מוֹרָה עַל אֱמוּנַת הַיִּחוּד, שֶׁאָנוּ מַאֲמִינִים, שֶׁכָּל הַפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ, שֶׁבָּרָא כֻּלָּם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל וְשָׁבַת בְּשַׁבָּת. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי שַׁבָּת נִתְגַלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ..." (ליקוטי מוהר"ן חלק ב, ב)
ר' נחמן קובע שימי החול מלווים בבחינת 'עצבות'. בדברים אלו, מונח ההסבר לעיצבון ימי החול: "כִּי בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל הֵם פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת".
המציאות שבקרבה אנו חיים בימי החול היא מציאות של ריבוי. הריבוי מוטבע כבר בבריאה עצמה שנמשכה ששה ימים, ובכל יום נבראו דברים אחרים, כשהמאפיין המרכזי בימי הבריאה הוא ההבדלה שבין דבר לדבר. האור מובדל מן החושך, מים עליונים מובדלים מן המים התחתונים, והירח והכוכבים מושלים בזמן אחר מן השמש.
העדר האחדות בעולם המעשה, מוליד את העצבות גם באינטראקציה שהאדם מקיים עמו. האדם שטוף בפרטים רבים שכל אחד תובע את מבוקשו. צריך לאכול, צריך לישון, צריך לעבוד על מנת להתפרנס, וצריך לתקן דברים שהתקלקלו, וכל אחד מן ה'צרכים' איננו מניח לאדם עד שיספק את מבוקשו. כך מוצא האדם את עצמו, לכאורה, מתרוצץ מצורך לצורך, ממחויבות למחויבות, וכבובה על חוטים שכל אחד מן החבלים הקשורים מושך לכיוון אחר, נקרע האדם ומאבד כיוון, ובעיקר - משמעות. זהו העיצבון עליו מדבר ר' נחמן.
והנה בבין הערביים של יום השישי, ברגע אחד ובמעבר חד, חדל האדם מכל מעשיו, מתיישב ומתבונן. בתנועה זו מחקה האדם את אותו בין הערביים של יום השישי הראשון בהיסטוריה, בו חדל הקב"ה מכל מלאכתו. כילוי המלאכה ביום השישי ושביתת אלוקים ביום השביעי, מעניקה למפרע את המשמעות לכל ימי הבריאה.
על פי ר' נחמן, השבת וההפסקה השרירותית, כביכול, מכל הפעולות של ימי המעשה, חושפת את משמעותם של ימי המלאכה, ומעניקה לאדם למפרע תודעה מחודשת לכל ימי השבוע. האיסור לעבוד ביום השבת איננו 'מניעה' להמשיך בשגרת חיינו, אלא מהפכה תודעתית המבקשת להעניק משמעות חדשה לשגרת חיינו. מכלל לאו אנו למדים הן, ומתוך האיסור ביום השביעי, מתוך השביתה שאנו נוקטים, אנו למדים על המשמעות החיובית של העשיה בששת ימי השבוע כחלק מהרצון האלוקי לקדש את המציאות כולה. בכך סר העיצבון, וימי השבוע כולם נכללים באחדות האלוקית של היתר ואיסור לעסוק במלאכה.
מאת: הרב איתמר אלדר
ב"ה
ר' נחמן קובע שימי החול מלווים בבחינת 'עצבות', ואפילו המצוות שעושים בהם מלווים באותה העצבות. ההנמקה לכך היא שליטתו של 'מט"ט' בימי החול (לא נכנס לביאור המושג מן הזוהר הקדוש, ורק נציין כי שליטתו של מט"ט מציינת את ההסתרה האלוקית בהנהגה הטבעית בימי החול). השבת, כך על פי ר' נחמן, מושכת אל ימי החול שמחה שיש בה נחמה מעצבונם.
בפיסקה הבאה מסביר ר' נחמן כיצד זה קורה:
"וְעַל-יְדֵי-זֶה שֶׁמַּמְשִׁיכִין קְדֻשָּׁה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, עַל-יְדֵי-זֶה נִתְגַלֶּה הָאַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ. כִּי בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל הֵם פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, שֶׁבְּכָל יוֹם נִבְרָא פְּעֻלָּה מְשֻׁנָּה, וְזֶה כְּנֶגֶד הַשֵֹּכֶל הָאֱנוֹשִׁי, לְהָבִין זֹאת בְּשֵׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי, שֶׁפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת יִהְיוּ נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה, כִּי בַּשֵֹּכֶל הָאֱנוֹשִׁי אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין זֹאת. רַק עַל-יְדֵי שַׁבָּת שֶׁאָנוּ זוֹכִין, שֶׁנָּתַן לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַתָּנָה גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת י:): 'מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ', עַל-יְדֵי-זֶה נִתְגַלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט. כִּי שַׁבָּת מוֹרָה עַל אֱמוּנַת הַיִּחוּד, שֶׁאָנוּ מַאֲמִינִים, שֶׁכָּל הַפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ, שֶׁבָּרָא כֻּלָּם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל וְשָׁבַת בְּשַׁבָּת. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי שַׁבָּת נִתְגַלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ. וְהִתְגַּלּוּת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט זֹאת הַבְּחִינָה יְקָרָה מְאֹד אֲפִלּוּ אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ: 'יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כָּרַבִּים' (בְּרָכוֹת ט וְלז), כִּי מֵחֲמַת שֶׁהֵם רַבִּים, שֶׁכָּל אֶחָד יֵשׁ בּוֹ דֵּעָה מְשֻׁנָּה בְּחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, וּכְשֶׁהֵם מַסְכִּימִים יַחַד לְדַעַת אֶחָד, נִמְצָא בְּחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט, שֶׁזֶּה יָקָר מְאֹד בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ, וְעַל כֵּן הֲלָכָה כְּמוֹתָם. וְגַם כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַרְבּוֹת מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי אִם לֹא כֵן, כָּל יָחִיד וְיָחִיד יֹאמַר כְּדַעְתּוֹ וְאֵין לַדָּבָר סוֹף, וְיִתְרַבּוּ מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל (עַיֵּן בָּבָא-מְצִיעָא נט:), שֶׁאֵין זֶה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי רְצוֹנוֹ רַק בִּבְחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט, כִּי כְּשֶׁנִּתְגַּלֶּה בְּחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט לְמַטָּה, גַם לְמַעְלָה נִתְגַלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת: "אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד, וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". שֶׁעַל יְדֵי אַחְדוּת שֶׁנִּתְגַּלֶּה בְּיִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, נִתְגַלֶּה אַחְדוּתוֹ הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ לְמַעְלָה" (שם).
בדברים אלו, ראשית, מונח ההסבר לעצבון ימי החול: 'כי בששת ימי החול הם פעולות משתנות'. המציאות שבקרבה אנו חיים בימי החול היא מציאות של ריבוי. הריבוי מוטבע כבר בבריאה עצמה שנמשכה ששה ימים, ובכל יום נבראו דברים אחרים, כשהמאפיין המרכזי בימי הבריאה הוא ההבדלה שבין דבר לדבר. האור מובדל מן החושך, מים עליונים מובדלים מן המים התחתונים, והירח והכוכבים מושלים בזמן אחר מן השמש.
העדר האחדות בעולם המעשה, מוליד את העצבות גם באינטראקציה שהאדם מקיים עמו. האדם שטוף בפרטים רבים שכל אחד תובע את מבוקשו. צריך לאכול, צריך לישון, צריך לעבוד על מנת להתפרנס, וצריך לתקן דברים שהתקלקלו, וכל אחד מן ה'צרכים' איננו מניח לאדם עד שיספק את מבוקשו. כך מוצא האדם את עצמו, לכאורה, מתרוצץ מצורך לצורך, ממחויבות למחויבות, וכבובה על חוטים שכל אחד מן החבלים הקשורים מושך לכיוון אחר, נקרע האדם ומאבד כיוון, ובעיקר - משמעות. זהו העיצבון עליו מדבר ר' נחמן, שאפילו המצוות אינן מנחמות ממנו, בהיותן אף הן כל אחת מופיעה בצורתה הפרטית, ותובעת אף היא מן האדם זמן, אנרגיה והתייחסות.
והנה בבין הערביים של יום השישי, ברגע אחד ובמעבר חד, חדל האדם מכל מעשיו, מתיישב ומתבונן. בתנועה זו מחקה האדם את אותו בין הערביים של יום השישי הראשון בהיסטוריה, בו חדל הקב"ה מכל מלאכתו. כילוי המלאכה ביום השישי ושביתת אלוקים ביום השביעי, מעניקה למפרע את המשמעות לכל ימי הבריאה.
בעולם שבו יש ששה ימים בלבד, כל יום מקבל את משמעותו מכח הדבר הנברא בו. היום הראשון הוא יומו של האור, והשני הוא יומם של השמים. היום השלישי הוא יומם של היבשה והים, והרביעי הוא יומם של המאורות. מנקודת מבט זו של ששה ימי בריאה, מתבטלת משמעותו של הפֹועֵל והיוצר הניצב מאחורי העשיה, והעשיה לכשעצמה היא המכוננת את משמעותה של הבריאה.
כש'מפתיעה' התורה ומספרת על היום השביעי שבו לא נעשתה כל מלאכה, היא מעבירה ברגע אחד את המוקד מן העשיה אל העושה. מעתה נאמר שששת הימים מציינים את פעולתו של העושה בעוד שהיום השביעי מציין את שביתתו.
העובדה שאנו מונים את היום השביעי שבו לא נעשתה כל עשיה, מלמדת שעיקר ענייננו איננו בעשיה אלא דווקא בעושה, ועל כן יש למנות גם את הזמן שבו הוא לא פעל כיום בפני עצמו, שהרי מצד המעשה אמנם היום השביעי חסר משמעות, אולם מצד העושה והתעניינות במצבו יש משמעות לאי עשיה כשם שיש משמעות לעשיה.
זכרון היותו של אלוקים בורא ביום השבת, מעניק לכל הבריאה הנבדלת משמעות אחדותית: "כִּי שַׁבָּת מוֹרָה עַל אֱמוּנַת הַיִּחוּד, שֶׁאָנוּ מַאֲמִינִים, שֶׁכָּל הַפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ, שֶׁבָּרָא כֻּלָּם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל וְשָׁבַת בְּשַׁבָּת" ועל ידי כך מתאחדת כל הבריאה לפעולת ד'.
ההפסקה השרירותית, כביכול, מכל הפעולות של ימי המעשה, מעניקה למפרע תוכן חדש ומשמעות חדשה לימי המעשה עצמם. האיסור לעבוד ביום השבת איננו 'מניעה' להמשיך בשגרת חיינו, אלא מהפכה תודעתית המבקשת להעניק משמעות חדשה לשגרת חיינו. מכלל לאו אנו למדים הן, ומתוך האיסור ביום השביעי, מתוך השביתה שאנו נוקטים, אנו למדים על המשמעות החיובית של העשיה בששת ימי השבוע כחלק מהרצון האלוקי לקדש את המציאות כולה. בכך סר העצבון, וימי השבוע כולם נכללים באחדות האלוקית של היתר ואיסור לעסוק במלאכה.
השבת, על פי ר' נחמן, חושפת את משמעותם של ימי המלאכה, ומעניקה לאדם למפרע תודעה מחודשת לכל ימי השבוע. פניה של השבת, על פי ר' נחמן, אל השבוע שחלף, והיא מציידת את האדם ברטרוספקטיבה שיש בכוחה לאסוף את כל המעשים של ימי השבוע אל האחדות הכוללת המתחדשת בתודעת השבת, ואזי מעצבים ימי הבריאה והנעשה בהם את תוכנה של השבת האוספת לקרבה את כל המעשים.
מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון
