"ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים" (במדבר כב,כח). '"ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים", רמזה לו: אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים' (במדבר רבה כ,יד). למה רמזה לו האתון דווקא במצוות רגלים? בפשטות באה להעיר לו על שהכה אותה, ולכן אמרה את דבריה אלו, ועל הדרך רמזה על מעשיו שאינם ראויים, ולכן זה התבטא ברגלים שמתאים על גבי הפשט של דבריה (ולא שיש משהו מיוחד דווקא ברגלים). ה'גור אריה' על הפס' מסביר הסבר עמוק שזה מרמז על נצחיות בנ”י ושלכן לא אמור לקללם (ראה באריכות בדבריו). 'היהודי הקדוש' מסביר בעומק, שזה בא לרמז לו שהוא בא לקלל את בנ”י ע”י חטא העגל, אולם בעגל חטאו בפועל שש שעות, ובעליה לרגל חוגגים 360 שעות (15 יום כפול 24 שעות), כך שיוצא שחטא העגל בטל בשישים ולכן לא יכול לקללם מכח העגל. ה'שפתי חכמים' מסביר: 'אתה בא לעקור האומה מן העולם שהקב״ה רוצה לראות אותה ג״פ, ודבר זה היאך יקום אם אתה מאבדם מן העולם?'. ה'משך חכמה' מסביר: 'רמז רמזה לו: אתה הולך לעקור אומה שחוגגת ג׳ רגלים. פירוש: דיראה קרינין, וכל הזכרים רואים פני השכינה, ואתה אף המלאך אינך רואה'. ה'עץ יוסף' הסביר בפשטות: 'החוגגת. וכאומרת: זכור למי תלך, לזו החוגגת ג' רגלים להתקרב בזה אל ה'. ואיך אוכל להוליכך לשם?'. אולי אפשר עוד לומר שזה מתפרש ע"פ הנאמר קודם במדרש, שהמלאך הופיע שלוש פעמים עד שנגלה לבלעם: '"ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר", "ויוסף מלאך ה' עבור". מה ראה לקדמו שלשה פעמים עד שלא נראה לו? סימנין של אבות הראה לו … בניו של יעקב לא מצא בהן פסולת ליגע בהן, לכך נאמר בשלישית במקום צר, זה יעקב דכתיב (בראשית לב טו): "ויירא יעקב מאד וייצר לו", "אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל" - שלא מצא פסולת באחד מבניו' (במדבר רבה שם). שהאתון אמרה לו על שהכה אותה שלוש פעמים, שזה היה בגלל שפעלה בשל ראיית המלאך בשלושת המקומות, והמלאך רמז בזה על האבות, ממילא גם דבריה מרמזים על האבות, שאנו בנ"י אין בנו פסולת ולכן לא יכול לקללנו; וזה מתגלה בעליה לרגל שלוש פעמים כנגד שלושת האבות, שלשלושתם יש קשר למקדש (אברהם ויצחק בעקידה, ויעקב במצבה שהקים בירידתו ללבן), ולכן בעליה לרגל מתגלה קדושתנו וטהרתנו שאנו צאצאי האבות ואין בנו פסול, וממילא בזה רמזה לו שלא יכול לקללנו כיון שאין בנו פסול שעליו תחול הקללה. אולי גם אפשר שרמזה לו שבנ"י הולכים – עולים לרגל, ושם מתברכים בחיבור לשכינה, ולכן זכות מצוה זו עומדת נגד הליכתו לקללם (שמגלה ההיפך ממנו – הליכה וברכה); והעליה היא למקדש שזה פסגת א"י, היפך ממה שנקרא אל בלק בשביל לקללם כדי להסירם מכניסה לארץ, שבזה רמזה לו שבזכות מצות עליה לרגל לא יצליח לקללם. אולי גם רמזה לו שבנ"י עולים לרגל כדי להיראות לפני ה', שיש חיבור לשכינה בעליה לרגל, ובמצוות עליה לרגל מי שהוא סומא אפילו באחת מעיניו, וכן חיגר אפילו ברגל אחת – הוא פטור מעליה לרגל (רמב"ם; הל' חגיגה ב,א). ממילא הוא שהוא סומא באחת מעיניו (במדבר כד,ג) וחיגר באחת מרגליו (סוטה י,א) פטור מעליה לרגל (אם היה יהודי), וממילא מתגלה שאין בו שלמות חיבור לשכינה, שבזה רמזה לו שלא יכול לבא לקלל את בנ"י כשליחות מה' כמו שרצה, כיון שבנ"י במעלת דבקים בשכינה והוא לא, כך שעולים עליו. עוד נראה שרמזה לו שלא ראוי שילך לקלל את בנ"י, שה' כועס עליו על מה שהולך עמהם, שלכן המלאך עומד להרגו, ולכן למה מכה אותה על שמצילה אותו. הכעס של ה' עליו שהולך עמהם נעוץ בכך שלא עשה כדבר ה' אליו, שה' אמר לו שלא ילך לקללם. והנה ישנה מחלוקת בראשונים על מעשה בלעם, היכן התחיל חטאו (כמו שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'בארץ לא זרועה', 'לך עמהם? - בדרך שאדם רוצה לילך'): א. שיטת הרמב"ן (במדבר כב,כ) – גם מה ששאל פעם שניה היה עדיין בסדר, החטא התחיל כשלא אמר להם את דבר ה' אלא הלך אתם. ב. שיטת הראב"ע (שם) – שאלתו הראשונה בסדר, אבל מה ששאל פעם שניה זה כבר לא בסדר. ג. שיטת ה'עקידת יצחק' (שער פב) – עצם השאלה לא ראויה, שכבר בפעם הראשונה לא היה צריך לשאול. נראה שלזה רמזה לו שהכה אותה שלוש פעמים על שפעלה שלוש פעמים בגלל המלאך, וזה התגלה שלוש פעמים כרמז לכך שבמעשיו התגלה שלוש פעמים שלא ראוי ולכן כנגד זה התגלה המלאך להזיקו (אמנם זה מחלוקת בין הראשונים [ובמה שהסבירו בדבריהם אי אפשר לחבר, שבמפורש אומרים שאין בעיה במה שנעשה קודם – שהאחר אומר שזה בעיה], אבל נראה שהכל אמת, שיש צד אמת בכל אחד, שראוי לכעס במה שהתחיל לשאול בכלל ומוסיף בכעס ה' על כל דבר שעשה בלעם). בפעם הראשונה המלאך עמד בדרך והיא נטתה מהדרך, כרמז (כדעה ג) שבעצם זה ששאל היה בזה חטא, שדרך הישרה היא שלא לשאול בכלל דבר חמור שכזה, כל אדם מבין שאין זה דרך ישרה לשאול מאבא להרוג את בנו האהוב (ובשדה היתה דרך פתוחה, כעין רמז שזה לפני שה' אמר לו שלא ללכת שאז כעין שסגר את דרכו). בפעם השניה המלאך עמד במשעול הכרמים בין גדרות והאתון נלחצה אל הקיר, כרמז (כדעה א) שבפעם השניה ה' אמר לו שיכול ללכת אבל זה בתנאי שיגיד להם שלא בא לקלל את בנ”י, כעין שיש גדרות – שיש הגבלות, ונלחצה רגלו לקיר כעין שיכול ללכת (ברגלו) אבל רק בתנאי שיודיע להם, שזה כעין שנלחצה רגלו לקיר שלא ילך בקלות, שהרי אם לא יקלל אין טעם שיבוא (וכן כעין שרק בלחץ גדול יסכימו שילך איתם, זהו גילוי בנלחצה רגלו. ולכן שישאר בביתו, כעין צמוד לקירות ביתו, כמו שנלחצה – נצמדה רגלו לקיר). בפעם השלישית עמד המלאך במקום צר שאי אפשר לנטות הצידה ולכן האתון רבצה במקום ולא הלכה, כרמז (כדעה ב) שבפעם הראשונה ה' אמר לו שלא ללכת, שלא נתן לו אפשרויות לצדדים (שבפעם השניה נתן) אלא חד וחלק שלא ילך עמם אלא ישאר במקומו (וחטא בכך שלא שמע לזה אלא שאל שוב). בלעם הכה אותה בכל פעם בשלושת הפעמים האלו שכנגד הכעס שבא על מעשיו, ולכן אומרת לו למה הכה אותה שלוש פעמים, שהיא לא אשמה שהוא עשה רעה ולכן יש עליו כעס והמלאך בא לפגוע בו. (וכל זה התגלה דרך הכאת האתון כרמז שיש גם בלקיחת האתון כעס עליו, שזהו כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א את השינוי בדברי ה' לבלעם, שזה ע"פ העניין שבלעם רצה ללכת כשליחות מה', שלכן ה' כעס על שלקח את האתון שהיא מיועדת לשליחות ה' בגוים [ראה ב'תורת המקרא' “בלק" אות ב]; לכן מובן שמתגלה בהכאת האתון כרמז שגם בלקיחתה לנשיאתו ה' כעס עליו). נראה שלכן רמזה לו שהולך לקלל את ישראל שחוגגים שלוש רגלים, שהם רצויים לפני ה' שלכן רוצה שילכו למקדש – יבואו להיראות לפניו שלוש פעמים בשנה – ברגלים, לעומתו שה' לא רוצה שילך לבלק ושם יראה לפניו (לפני ה') בבקשתו לקלל את בנ"י, ולכן כועס עליו, כמו שהתגלה במלאך שלוש פעמים כנגד שלושת הפעמים שה' כועס על מעשיו; וכן ה' לא רוצה שבלעם יראה לפניו, בשל מעשיו, שאז רואהו בחטאו, שזה בשלושת החלקים שמעלים את הכעס, ולכן זה ההיפך מישראל ששלוש פעמים באים להיראות לפני ה' בשמחה. וזה גם נרמז ברגלים, שרמזה לו: בפסח (כנגד דעה ב') ה' הבדיל ביננו לבין המצרים שהיכה במכת בכורות (וכן אנו עשינו הבדל ביננו במריחת הדם בפתח), כך ה' אמר לבלעם (בפעם הראשונה) שלא ילך למואב, שיבדל מהם, והוא לא שמע אלא שאל שוב. (והוא הלך למואב ויעץ וגרם להחטיא את ישראל, כך שהיה כעין המצרים נגד ישראל, ולכן נהרג על כך [במדבר לא,ח; רש”י], כמו שהמצרים מתו במכת בכורות). וכן ה' אמר לפרעה שישלח את העם שילכו לעבדו, והוא לא שלח מיד אחרי שנאמר לו אלא סירב, שזהו שמהפעם הראשונה לאחר שנאמר לו היה בזה חטא שלא שמע, כמו בלעם שמהפעם הראשונה לאחר שנאמר לו חטא בכך שלא שמע אלא שאל שוב; וכן ה' היכה את מצרים במכת בכורות, כיון שנאמר לפרעה שיתן לבנ"י ללכת והוא לא הסכים, ולבלעם נאמר שלא ילך והוא לא הסכים אלא שאל שוב (אצל פרעה רצון ה' זה שבנ"י ילכו, ובבלעם רצון ה' זה שלא ילך, כך שבהיפוכם [בין ללכת ללא ללכת] הם דומים), ולכן פסח מרמז שה' כעס שלא שמע לפעם הראשונה אלא שאל שוב. שבועות (כנגד דעה ג') זהו זמן מתן תורה בה ה' נגלה לבנ"י, ונתן לנו את תורתו חמדתו, שבזה מתגלת אהבת ה' אותנו, ושאנו בניו של ה' – שמגלים את גילוי שם ה' בעולם (כמו בן שמגלה את המשך אביו); לכן זה כנגד עצם שאלת בלעם את ה' אם יכול לקלל את בנ"י שאנו בניו אהוביו של הקב"ה, שעצם השאלה הזו זה חטא – שלא היה אמור לשאול כלל. סוכות (כנגד דעה א') זה כנגד זמן המדבר בו הינו תחת כנפי השכינה והלכנו ע"פ דבר ה' שהורה לנו את הדרך כל הזמן; וכן בזמן המדבר התחברנו לתורה (תנחומא "בשלח" סימן א), שבכך אנו יודעים את התורה ומזה יודעים את רצון ה' בכל דבר. שכך מה שבלעם שאל שוב את ה', אין בזה בעיה, כי רוצה לדעת מה רצון ה' , מה יורה לו ה' – מה יצווה אותו לעשיה, שאז ילך (=יפעל) ע”פ דבר ה', הבעיה היא כשלא שמע לדבר ה', שלא פעל ע"פ דבר ה' אלא הלך עמהם בלי לומר להם את דבר ה'. כך שבשלושת הרגלים יש בחגיגתם רמז לחיבורנו לה' ולמעלתנו לפניו ית', לעומת בלעם שחטא והכעיס במעשיו את ה' בשלושת החלקים שחטא. שרמזה לו האתון שלא יכול לקלל את בנ"י, אלא זה יבוא נגדו כמו שהמלאך בא לפגוע בו שלוש פעמים בשל שלושת חטאיו.