פרק א'

פרק א.

תניא

– למדנו בברייתא, בסוף

– מסכת יומא: שלשה חלוקי כפרה הם, -

באופן הכפרה הניתנת לאדם על חטא שחטא, ישנן שלש דרכים שונות: אם עבר עבירה מסוג מסויים, קיים אופן מסויים של כפרה, ואם העבירה היא מסוג אחר, גם אופן הכפרה הוא אחר, ותשובה עם כל אחד: -

בשלשת אופני הכפרה. יחד עם כל אופן של כפרה, נדרש ענין התשובה: עבר על מצות עשה

– לא קיים מצות-עשה שהיה מחוייב לקיימה, ושב

– וחזר בתשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו; -

כלומר, מוחלים לו מיד, עבר על מצות לא תעשה

– עשה דבר שהתורה מצווה שלא לעשותו, ושב - תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר

– התשובה עצמה אינה מספיקה ביחס למדה המרובה של כפרה הנדרשת לגבי אותה עבירה, התשובה משפיעה שלא יענישו אותו – עד לזמנה של הכפרה, והוא יום הכיפורים, בו הוא מתכפר על העבירה שעבר. (פרוש, דאף-על-גב דלענין

– למרות שלגבי קיום, מצות עשה גדולה, שדוחה את לא תעשה -: כשמזדמן ענין שיש בו הניגודים של עשה ולא-תעשה, כלומר, על ידי שיעבור על לא-תעשה יקיים מצות-עשה - דוחה אז ה"עשה" את ה"לא-תעשה", ומותר לו לקיים את הדבר כדי לקיים את ה"עשה". לדוגמה: כלאים בציצית; הרי שקיום מצות-עשה הוא למעלה מקיום לא-תעשה, ואילו כאן אנו אומרים, שעל עבירת מצות-עשה מספיקה תשובה בלבד כדי לכפר על כך. ועל עבירת לא-תעשה אין תשובה בלבד מספיקה, אלא מן ההכרח להזדקק ליום כיפור לשם כפרה? - שאלה זו עומד רבנו הזקן לפתור. ומהפתרון נבין גם פנימיות הענינים המתעוררים על ידי קיום מצות-עשה והפגם המתחולל על ידי עבירה חס ושלום על לא-תעשה, ובהתאם לפנימיות הענינים בא פסק ההלכה בנוגע לקיום מצות- עשה כיצד עליה לדחות לא-תעשה, ואופן הכפרה הנדרשת על עבירת לא-תעשה. תוכן התירוץ בקצרה הוא: בקיום מצות-עשה, הרי נוסף על כך שהוא מקיים ציווי הקב"ה לעשות את הדבר, גם נמשך על ידי כך אור ושפע בעולמות העליונים ובנפשו, שכן, כל מצוה היא כמו אבר ( הערת כ"ק רבינו: "וכל' רז"ל רמ"ח איברין כנגד רמ"ח מ"ע"), כלומר, כשם שאבר הוא כלי וממשיך חיות מהנפש, כך כל מצות-עשה היא כלי וממשיכה שפע חיות מאור אין סוף ברוך הוא, וכמו שבאבר מתלבשת החיות מהנפש - כך מתלבשת (כלומר, נמשכת בפנימיות) החיות הנמשכת על ידי קיום מצות-עשה - בעולמות; ואילו בלא-תעשה הרי למרות שבשעה שהוא מקיים לא-תעשה - על ידי שאינו עובר עליה - שבענין קיום ציווי הקב"ה הוא גם כאן מקיים הציווי שלא לעשות, כמאמר חכמינו ז"ל: "ישב ולא עבר עבירה מימיו נותנים לו שכר ( הערת כ"ק רבינו: אבל רק) כאילו עשה מצוה", היות שאין זה דרך פעולה ועשיה, כמו שהדבר במצות-עשה, אלא על ידי שלילה - על ידי אי-עשיה - הוא מקיים ציווי ה', ותורה ומצוות הן הרי כדי להמשיך אור על ידי רמ"ח מצוות-עשה, ולהעביר את "רוח הטומאה" על ידי שס"ה מצוות לא-תעשה (כפי שאמר בחלק הראשון פרק ל"ז, דף מח, א), וכאן בעניננו, כשנפגשים יחד עשה ולא-תעשה, ומתעוררת שאלה איזו מהן לדחות, הרי שלא שייך כאן לומר שעל ידי שיעשה את הדבר תישאר "רוח הטומאה", שכן, הוא הרי עושה בהתאם לציווי התורה, שהתורה מצוה עליו לדחות את מצות הלא-תעשה. ואילו גם אם התורה תצווה עליו לדחות מצות עשה - הרי סוף סוף אין כאן מעשה שימשיך את האור, והאור הרי יחסר אז. לכן דוחה העשה את הלא-תעשה: החסרון שישנו באופן רגיל כשמקיימים לא-תעשה - אין כאן, והריווח של עשיית מצות עשה - המשכת האור - ישנו. בהתאם לכך, הרי לכאורה, שגם בנוגע לעבירה על מצות עשה, שאז חסרה המשכת האור והשפע בעולמות ובנפשו - תהיה הכפרה הנדרשת גדולה יותר, כפי שהדבר בעבירה על לא-תעשה, ולפי דברי הגמרא ב"יומא", כאמור, הרי להיפך - שעל עבירה על לא-תעשה, נדרשת כפרה גדולה יותר? - אלא, ההסבר הוא שהעליונות שישנה בקיום מצות עשה, בהמשכת אור בנפש האלקית - לא ניתנת לתיקון על ידי הכפרה, שכן, האור שהחסיר להמשיך, אין הכפרה משלימה. הכפרה באה רק כדי לכפר על שעבר על ציווי ה' ולא קיים את המצוה - ועל כך מספיקה תשובה בלבד. ואילו, בעבירה על לא-תעשה, באה הכפרה כדי לתקן את כל מה שהעבירה קלקלה, וכיוון שעל ידי העבירה - בפעולה - על הלא-תעשה, נגרם פגם בנפשו וגם למעלה, לכן אין די בתשובה בלבד לתקן את הדבר, אלא מן ההכרח להזדקק לכפרה של יום כיפור, שדוקא הוא בכוחו לתקן ולהסיר את הפגם שנגרם בנפשו ולמעלה. וזאת אומר רבנו הזקן: הינו

– לכן בענין של קיום – גדולה מצות עשה מלא-תעשה, והיא דוחה את הלא-תעשה, משום שעל ידי קיום מצות עשה ממשיך אור ושפע בעולמות עליונים מהארת אור-אין-סוף ברוך-הוא (כמו שכתוב בזהר, דרמ"ח פקודין

– 248 מצוות העשה, אנון רמ"ח אברין דמלכא – הן 248 אברי "מלכא") – מדות של עולם האצילות הנקראות "מלכא", כלומר, כשם שאבר הוא כלי לכוח הנפש וממשיך בתוכו הכוח מהנפש אליו הוא משמש כלי, כך כל מצוה היא אבר וכלי להמשכה מיוחדת מהמדות שלמעלה, הנמשכת על ידי קיום אותה מצוה. הרי, שעל ידי קיום מצוה, ממשיכים אור ושפע בעולמות העליונים, וגם על נפשו האלקית, -

הוא ממשיך אור ושפע מהארת אין סוף ברוך הוא – על ידי קיום המצוה, כמו שאומרים: -

כמו שאנו אומרים בברכה שאנו מברכים על קיום מצוה: "אשר קדשנו במצותיו"; -

שעל ידי מצוות, נמשכת קדושה על הנפש. ומפני טעם זה, שעל ידי מצות עשה נמשך אור ושפע, - ישנה העליונות של מצות עשה לגבי לא-תעשה, ו"עשה" דוחה "לא תעשה", אבל לענין תשובה, -

לגבי ענין התשובה, כדי לתקן כשעבר על מצות עשה, אף

– למרות שהתשובה עצמה מספיקה על כך שמוחלין לו העונש על שמרד במלכותו יתברך ולא עשה מאמר המלך, -

הקב"ה. את זאת מתקנת תשובה בלבד, אך, בכל זאת, אין היא מתקנת כליל את העבירה על מצות עשה, שהרי, מכל מקום האור

– שהיה ממשיך על ידי קיום מצות העשה, נעדר

– גם אחרי שחזר בתשובה, וכו', וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: "מעות לא יוכל לתקן" - "זה שבטל קריאת שמע של ערבית או וכו'", -

לא ניתן לתקן זאת, גם כשעושים תשובה, דאף שנזהר מעתה לקרות קריאת שמע של ערבית ושחרית לעולם

– היינו, שהוא חוזר בתשובה על מה שהחסיר מקודם לקרוא קריאת שמע, אין תשובתו מועלת לתקן מה שביטל פעם אחת; -

קריאת שמע. שכן, המשכת האור והשפע שהיה ממשיך על ידי אותה קריאת שמע – חסרה. על כל פנים הרי, מה שאפשר לו לתקן – הוא מתקן בתשובה בלבד, ולכן מספיקה תשובה בלבד לשם כפרתו, ואין דבר נוסף כדי לסיים את הכפרה. והעובר על מצות לא תעשה, על ידי שנדבק הרע בנפשו

– כשעושה פעולה של רע על ידי מעשה או על ידי דיבור או על ידי מחשבה, הנה על ידי זה, עושה פגם למעלה בשרשה ומקור חוצבה

– של הנשמה, (בלבושים די' ספירות דעשיה, -

בלבושי עשר ספירות שבעולם העשיה, כמו שכתוב בתקוני זהר: "לבושין תקינת לון, דמניהו פרחין נשמתין לבני נשא וכו'"

– לבושים התקנת להן, ל"ספירות", שמהם פורחות נשמות לבני אדם). רואים אנו מ"תיקוני זהר" זה, שישנו ענין של לבושים ל"ספירות" שמהם באות הנפשות, וכשעל ידי עבירה נעשה פגם בנפש – נעשה על ידי כך פגם גם בשורש הנפש, לכך

– לכן, אין כפרה לנפשו ולא למעלה

– כפי שיאמר להלן, משמעותה של "כפרה" היא הסרת וניקוי הפגם, הנה תשובה בלבד אין בכוחה לנקות את הפגם בנפש ולמעלה, עד יום הכפורים, -

שהיום עצמו מכפר. כמו שכתוב: -

בנוגע ליום כיפור: "וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם וגו'", "לפני ה' תטהרו" - "לפני ה'" דיקא.

– לפני ה' דוקא. "לפני" היינו למעלה, למעלה משם הוי', משם תבוא טהרתכם. הרי שהטהרה של יום כיפור, באה ממקום וממדריגה שלמעלה משם הוי', אשר לכן הוא למעלה מהמקום והמדריגה בהם פוגע הפגם המתהווה על ידי שעוברים על לא תעשה – ולכן ישנה אז הכפרה על עבירה זו. על כל פנים יוצא, שבעבירה על מצות עשה ישנו דבר חמור יותר מאשר בעבירה על לא-תעשה. ולכן אין ללמד מכאן

– מהברייתא האומרת שבמצות עשה – כשעושים תשובה מוחלין לו במקום, ואילו בלא-תעשה באה הכפרה רק ביום כיפור – אי אפשר ללמוד שום קולא חס ושלום במצות עשה, ובפרט

– שאסור ללמוד שום קולא בתלמוד תורה, -

במצות העשה של לימוד תורה, ואדרבה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: ויתר הקדוש-ברוך-הוא

– בנסיבות מסויימות, על

– עבירות חמורות כמו עבודה זרה וכו', אף שהן

– אף שעונשן כריתות ומיתות בית-דין, ולא ויתר על בטול תלמוד תורה).

– להלן אומר בברייתא: עבר על כריתות ומיתות בית-דין

– על עבירות שעונשן כרת או מיתה על ידי בית דין - תשובה ויום הכפורים תולין, -

שלא להיענש מלמעלה על עבירות אלו, ויסורין ממרקין (פרוש, -

"ממרקין" הוא, גומרין הכפרה, והוא מלשון מריקה ושטיפה לצחצח הנפש, כי כפרה היא לשון קנוח, שמקנח לכלוך החטא), -

הרי שבעבירות של כריתות ומיתות בית דין, לא מספיק הניקוי שנעשה על ידי ענינים של תשובה ויום כיפור, אלא נדרש גם הניקוי והמירוק על ידי יסורים רחמנא ליצלן, שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם".

– הרי שישנן עבירות כאלו שעליהן נדרש הניקוי על ידי יסורין ר"ל – והן, העבירות שעונשן כריתות ומיתות בית דין. עד כאן לשון הבריתא -

והנה, מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד

– עזיבת החטא בלבד, היא ענין התשובה מן התורה, (כדאיתא

– כפי שכתוב בגמרא פרק ג דסנהדרין ובחושן משפט סוף סימן לד לענין עדות), -

שאם הוא עוזב את החטא בלבד ואינו חוזר על אותו חטא שעשה אותו פסול לעדות – הריהו כשר לעדות, דהינו שיגמור בליבו בלב שלם, לבל ישוב עוד לכסלה, למרד במלכותו יתברך, ולא יעבור עוד

– על מצות המלך

– מלכו של עולם, הקב"ה חס ושלום, הן במצות עשה הן במצות לא תעשה. וזהו עיקר פרוש לשון "תשובה", -

כלומר, לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו, לעבדו ולשמור כל מצותיו, כמו שכתוב: "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו, וישב אל ה' וגו'"; -

הפסוק אומר: במה מתבטא שובו אל הקב"ה – במה שהרשע עוזב את דרכו הקודמת, והחוטא עוזב את מחשבות החטא שלו. ובפרשת נצבים כתיב: -

כתוב: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו וגו', בכל לבבך וגו'".

– הרי שענין התשובה הוא, לשוב אל ה', על ידי השמיעה בקולו, דבר שצריך להיעשות בכל הלב. וכך גם כתוב: "שובה ישראל עד ה' אלקיך וגו'"; -

וכן כתוב : "השיבנו ה' אליך וגו'" .

– מכל הפסוקים האמורים, ברור שענין התשובה הוא לשוב אל ה', לקיים את מצוותיו ולא לעשות שום עבירות. ולא כדעת ההמון, שהתשובה היא התענית.

– על העבירות שעבר. ואפלו מי שעבר על כריתות ומיתות בית-דין, שגמר כפרתו היא על ידי יסורים, -

כנזכר לעיל מהברייתא במסכת יומא, הינו שהקדוש - ברוך-הוא מביא עליו יסורים

– ויסורים אלה הם גמר כפרתו, (וכמו שכתוב: "ופקדתי בשבט וגו'" - "ופקדתי" דיקא), -

שהקב"ה מביא את היסורים, והיינו

-

מתי מביא הקב"ה יסורים לגמר הכפרה, הרי זה כשתשובתו רצויה לפניו יתברך, בשובו אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה, אזי באתערותא דלתתא ו"כמים הפנים וכו'" - אתערותא דלעילא, לעורר האהבה וחסד ה' למרק עונו ביסורים בעולם הזה, -

על ידי התעוררות מלמטה, ו"כמים הפנים", כפי שהאדם מבטא את רצונו העז לשוב אל ה' מצד אהבתו אל ה' – דבר זה פועל התעוררות מקבילה למעלה, שגם אליו יתיחסו באהבה וחסד, למרק אותו כליל מעוונותיו על ידי יסורים בעולם הזה, וכמו שכתוב : "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וגו'".

– כדי למרק אותו מעוונותיו – בעולם הזה. יסורים אלה, שהקב"ה מביא, מצד אהבתו, למי ששב אל ה' מתוך אהבה – אלה הם היסורים המסיימים כפרת הנפש, בעבירות שגמר כפרתן הוא על ידי יסורים. אך, אין הכוונה לתעניות ויסורים שאדם מקבל על עצמו. ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג

– מ"ע טז, שום תענית כלל במצות התשובה, אף

– לא, בכריתות ומיתות בית-דין, -

גם בתשובה על עבירות שעונשן הוא כרת או מיתת בית דין, שגמר כפרת עבירות אלו הוא הרי ענין היסורים – כפי שהגמרא אומרת – אף על פי כן, אין הרמב"ם והסמ"ג מזכירים גם בעבירות אלו את ענין התענית – מפני שהיסורים האמורים אינם מכוונים לתעניות, רק הוידוי

– שמתודים ומפרטים בדיבור את החטאים שחטאו, ובקשת מחילה, -

על העבירות, כמו שכתוב בתורה : "והתודו את חטאתם וגו'" .

– את הוידוי ובקשת מחילה כן מזכירים הרמב"ם והסמ"ג במצות התשובה, שכן, זהו חלק מהתשובה. טעמו של דבר (כתוב) הוא, כי בעבירה ישנו "גוף" ו"נשמה". מעשה העבירה הוא ה"גוף", והרצון והתאוה לעשות את העבירה, הוא ה"נשמה". בשעה שהוא עושה תשובה, עליו הרי לבטל גם את ה"גוף" וגם את ה"נשמה" של העבירה. הנה את ה"נשמה" - את הרצון והתאוה - מבטלים על ידי החרטה על העבר, שחורה לו והוא מצטער על שעשה את העבירה. צער הוא הרי ההיפך מתענוג, והצער מהעבירה מבטל את התענוג שבסיבתו היו בו הרצון והתאוה באותה עבירה. צריכים, אבל, הרי לבטל גם את ה"גוף" של העבירה, ובכך להימנע להבא מלעשות עבירה זו - והרי אין כאן מעשה שיבטל את מעשה העבירה, שהוא "גוף" העבירה. הנה הוידוי שהוא מוציא בפיו, ו"עקימת שפתיו הוי מעשה" - זה מבטל את "גוף" העבירה. על כל פנים, זהו ענין הוידוי שהוא חלק מהתשובה. ואילו תעניות אינן חלק מהתשובה. ומה שכתוב ביואל : "שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי גו'", -

כתוב הרי כאן ענין התענית כחלק מ"שובו אלי", הינו

– הרי זה כדי לבטל

– הערת כ"ק רבינו: ענין של עתיד (ותשובה – עזיבת העבר), הגזרה שנגזרה

– אז, למרק עון הדור על ידי יסורים בארבה.

– שכדי לבטל את הגזירה, נדרש ענין התענית. אך אין התענית חלק מתשובה. וזהו הטעם בכל תענית שמתענין על כל צרה שלא תבא על הציבור, -

שהתענית באה כדי לבטל את צרת הגזירה. וכמו שכתוב במגילת אסתר

– שאסתר ביקשה להטיל תענית כדי לבטל גזירת המן. ומה שכתוב בספרי המוסר, ובראשם ספר הרוקח וספר חסידים, הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות בית דין , וכן

– הם מביאים הרבה תעניות, למוציא זרע לבטלה, שחיב מיתה בידי שמים, כמו שכתוב בתורה

גבי ער ואונן, -

בהם היה חטא זה, וזה אשר הביא את העונש של מיתה בידי שמים, ודינו

– של המוציא זרע לבטלה, כחייבי כריתות לענין זה

– ולכן מביאים ספרי המוסר האמורים הרבה תעניות למי שעבר על חטא זה. הרי לכאורה, שהתעניות באות בתור יסורים לגמר הכפרה, שבחייבי כריתות נדרש ענין היסורים דוקא, ואילו לעיל, נאמר הרי שהיסורים הגומרים כפרתם של חייבי כריתות, הם דוקא היסורים שמביאים על האדם מלמעלה, ולא התעניות שהוא מקבל על עצמו בתור יסורים? – מסביר רבנו הזקן: הינו, כדי לנצל מענש יסורים של מעלה חס ושלום; -

( הערת כ"ק רבינו: ענין דלעתיד (כנ"ל) – ולא תשובה – שהוא על העבר), שמא נגזר עליו חס ושלום מלמעלה עונש של יסורים, יינצל מכך על ידי התעניות, וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו; -

שבזה יש בכוח התעניות לעזור, וגם אולי אינו שב אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה, כי אם מיראה: -