והנה, מה שכתב הרמב"ם זכרונו לברכה שהקדוש - ברוך - הוא מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש, אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל - כן הענין ממש בכל מדותיו של הקדוש - ברוך - הוא, ובכל שמותיו הקדושים והכנויים שכנו לו הנביאים וחכמינו זכרונם לברכה, כגון

– מה שהנביאים וחכמינו ז"ל מכנים את הקב"ה בתור: "חנון" ו"רחום" ו"חסיד" וכיוצא בהן, -

מדות בהן מכנים את הקב"ה, וכן מה שנקרא

– הקב"ה, "חכם", דכתיב: -

כמו שכתוב: "וגם הוא חכם וגו'", וכן

– גם, רצונו

– כמו שכתוב: "כי רוצה ה' את יראיו" ו"חפץ חסד הוא"

– לעשות חסד עם נבראים, ו"רוצה בתשובתם של רשעים ואינו חפץ במיתתם וברשעתם"

– הרי יש כאן שני הענינים, מה שהוא רוצה ומה שהוא לא רוצה ו"טהור עינים מראות ברע"

– דבר שאין הוא רוצה בו. הרי שמיחסים להקב"ה גם מדות, גם חכמה ושכל וגם רצון – אך אין רצונו וחכמתו ומדת חסדו ורחמנותו ושאר מדותיו מוסיפים בו רבוי והרכבה חס ושלום במהותו ועצמותו, אלא עצמותו ומהותו ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו, ומדת חסדו וגבורתו ורחמנותו, ותפארתו הכלולה מחסדו וגבורתו, וכן שאר מדותיו הקדושות

– הרי עצמותו ומהותו וכל כוחותיו, רצון וספירות, חב"ד ומדות, הם הכל אחדות פשוטה ממש, שהיא היא עצמותו ומהותו, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל, שדבר זה

– שדעתו וכדומה של הקב"ה, הם דבר אחד אתו, אין כח בפה לאמרו, ולא באזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו.