"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" וגו' (במדבר ח,א-ב). '"בהעלתך" - על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב' (רש”י). אולי ע”ד הרמז נרמז כאן על חינוך לתו”מ, שזהו הדלקת המנורה שרומז לתו”מ: “כי נר מצוה ותורה אור” (משלי ו,כג), שכך מעלה ("בהעלותך") את בני האדם לקדושה, שמכוון אותם לתורה ומצוותיה, כמו שהנרות היו מכוונים לשכינה: 'דתניא: (במדבר ח, ב) "אל מול פני המנורה יאירו", מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי ונר מערבי כלפי שכינה' (מגילה כא,ב) [המשך הגמ' הוא: 'ואמר רבי יוחנן: מכאן שאמצעי משובח'. אולי רומז שהדרך של התורה זה שביל האמצע כידוע מהרמב"ם, שכך יש לחנך ללכת כראוי בתו"מ]. התורה אמרה בהעלותך לומר שידליק שהשלהבת תהא עולה מאליה, שידליק היטב, שכך יש ליזהר ולחנך היטב את הילדים שילכו בדרך התו"מ עד שזה יבוא מהם בחיבור שלם, שיהיו מחוברים לזה לגמרי עד שמהם תאיר התורה (ולא להתעצל ולימנע מללמוד אתם וכדו'). עוד דרשו מכאן שהיתה מעלה עליה עומד הכהן, אולי זה רמז כעין עליה של משה להר סיני, שכך עולה בכל יום ומראה בכך כעין שקיבלנו תורה מחדש בכל יום שבכך מתחבר בשלמות לתו”מ: “היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים כו,טז), '"היום הזה ה' אלקיך מצוך" - בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם' (רש"י). "ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט,א), 'מהו "ביום הזה"? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו' (רש"י). וכן עומד על מעלה, שנמצא יותר גבוה, כרמז שלא מספיק ללמד את הילדים ללכת בדרך התו"מ, אלא יש להראות להם דוגמה אישית, כמו שעומד גבוה ובולט ומביטים בו ולמדים ממנו, שזהו הלימוד שמשפיע הכי טוב. צריך לעשות בשמחה כמו חדש, אבל שיהיה בצורה נורמלית וטובה, ולא בצורה שבעשיה יראה כמוזר ויגרום רק לריחוק מזה; כעין רמז שנאמר בהמשך: “ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה" (פס' ג), '"ויעש כן אהרן" - (ספרי) להגיד שבחו של אהרן שלא שינה' (רש"י), והסביר רבי לוי יצחק מברדיצב שהחידוש שאהרן לא שינה, שאע"פ שאהרן שמח והתלהב הוא עשה כראוי, ולא שמרוב התלהבות נשפך השמן והתלכלך וכדו'. הרמב"ן מסביר את הפס' "ויעש כן אהרן" שהכוונה שעשה בעצמו את מצוות הדלקת הנרות ולא נתן לבניו: 'וטעם "ויעש כן אהרן" - לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו, ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו, כמו שנאמר (שמות כז כא) "יערוך אותו אהרן ובניו", אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב' וכו'. אולי זה רומז שכדי להשפיע כראוי לתו"מ יש לעשות גילוי שהיה באהרן עצמו, שזהו: 'הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות, ומקרבן לתורה' (אבות א,יב). שישפיע לקירוב לתורה וזה נעשה במיוחד ע"י קשר בשלום ואהבה, שכשיש שלום והאדם מרגיש שאוהבים אותו אז הוא מתחבר לשני ומקבל את דבריו. אולי זה רמוז בכך שלמדו על קשר בין נרות השבת ונרות המקדש: 'תני רמי בר חמא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן במקדש, משום שנא' (שמות כז, כ) "להעלות נר תמיד"' וכו' (שבת כא,א). שכך מרמז שיש קשר בין הדלקת נרות המנורה ונרות שבת, ולכן כמו בנרות שבת גורם לבנים ת"ח, כך גם נרמז במנורה על השפעה לבנים ת"ח: 'אמר רב הונא: הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים' (שבת כג,ב). והנרות בשבת חובה, וסיבתם משום עונג שבת באכילה ומשום שלא יכשלו בדרך ויבואו לריב: 'הדלקת נר בשבת חובה ... מאי "ותזנח משלום נפשי"? אמר ר' אבהו: זו הדלקת נר בשבת' (שבת כה,ב). 'חובה - כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא, בפרק בתרא דיומא (דף עה:)' (רש"י). 'הדלקת נר בשבת - שלא היה לו ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפילה' (רש"י). ממילא בזה רמז ללימוד מהמנורה שאהרן הדליק שיש בחינוך הילדים (ובכלל בהשפעה לתו"מ בעולם) להידמות לאהרן במידת השלום, שלא לבא בכעס (שכעס זה תמיד רע, ובפרט בשבת זה יותר חמור), אלא להשפיע באהבה בשלום ובנחת (כעין שבת: 'מְנוּחַת אַהֲבָה ... מְנוּחַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה' [מנחה של שבת]). בנוסף זה מלמד שיש להשפיע לקדושה בכל דבר, שלא לזלזל בכלום, עד שאפילו הארוחה (שזה דבר שמשותף לאדם ובהמה – שאוכלים) תהיה קשורה לקדושה, כעין שהנרות מאירים באוכל; וזה בא יחד עם כבוד (ככבוד שבת), שצריך להדגיש את מעלת הקדושה שלכן יש להתייחס בכבוד ולגלותה בכל דבר. כך גם האירה המנורה במקדש לכל המציאות, שהיו החלונות בצורה שמראה שכיוון האור הוא כלפי חוץ: 'כדי שיהא האור יוצא מבפנים מבית המקדש ומאיר לחוץ' (תנחומא "בהעלותך" סימן ב), כביטוי ליציאת אור התורה החוצה לכל המציאות שבעולם. עיקר הריב כשנכשל בשבת (שלכן מדליקים נרות) נעשה בין האיש לאשתו, שזה רמז שיש לחנך את הילד ע"י האיש והאשה יחד (ולא שאומרים לו כל אחד אחרת, וכן אם רואה אותם רבים אז מתרחק מהשפעתם), שכך חינוכם יהיה כראוי. '"יאירו שבעת הנרות" - ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי' (רש"י פס' ב), כעין כל ימות השבוע מכוונים לשבת (שהיא מרכז השבוע: 'חדא בשבתא תרי ותלתא בתר שבתא, ארבע וחמשא ומעלי יומא קמי שבתא' [פסחים קו,א]), ונר מערבי מכוון לשכינה – לקה"ק שם הארון עם הלוחות (שזהו תורה); שכך כל השבוע בימות החול יהיו מכוונים לתו"מ, ובשבת עוד יותר יקדיש את השבת לתורה ('רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה' [יר' שבת טו,ג]), וכך מחנך ומשפיע לחיבור חזק לתו"מ. אהרן הדליק את המנורה כל חייו (אע"פ שכשרה בבניו), כך שמרמז לנו שעל האדם להתרגל ולחנך עצמו להיות בגילוי קדושה בעולם, כעין כה"ג, וכך גם ישפיע לילדיו אחריו דרך ישרה; וזה מתגלה במיוחד בלימוד תורה, שהלומד תורה הריהו כעין כה"ג (סנהדרין נט,א). והלימוד יעשה באהבה ושמחה ואחדות, כמו שהמנורה היתה: "וזה מעשה המנרה מקשה זהב" וגו' (פס' ד), מקשה כאחדות שלמה, וזהב כביטוי ל"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט,עב), שכך יכנס כראוי לליבו של הילד אהבה לתורה, ויזכור את הנחת ושמחה ועונג בשבת עם תורה, כך שגם אם ח"ו יפול ישאר בליבו רגש טוב לתו"מ וזה ישפיע עליו בהמשך. כאן נאמר על הדלקת הנרות שמכוונות לשכינה – לארון, בהמשך הפרשה נאמר על נסיעת הארון: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך" (במדבר י,לה), שזה לנסיעה לא"י: '"ויהי בנסע הארן" – ללכת ולהכנס לארץ ישראל' (ספורנו); כרמז שחינוך ראוי וחיבור לקדושה זה דווקא בא"י, שכאן מקום השכינה ועיקר התורה, ויש כאן את 'אוירא דארץ ישראל מחכים' (ב"ב קנח,ב), וכאן יש קירבה לירושלים ומקום המקדש (ומשפיע לכל א”י שתחתיה: 'תא חזי: ירושלם כל ארעא דישראל אתכפל תחותה' [זוהר ח”א קכח,ב]) שמתגלה חיבור לתורה ודבר ה': “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב,ג).