"ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה" וגו' (במדבר ז,יב). התורה חוזרת על קרבנות הנשיאים בכל נשיא אע"פ שכולם הביאו בדיוק אותו דבר, לשם מה החזרה הלכאורה מיותרת הזו? מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א הסביר ('תורת המקרא' “במדבר" אות ב) שזה כדי לחלק בין כל שבט ושבט שיחשב לעצמו, כדי שיוכל שבט לוי להקריב קרבנות ציבור בזמן המדבר (ראה שם). מרן גדול הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מסביר ('בארץ לא זרועה', 'קרבנות הנשיאים – ייחודו של כל פרט ותרומתו לכלל') שזה בא להדגיש שאע"פ שכולם הביאו פיזית את אותם קרבנות בכ"ז כל קרבן היה שונה כי העיקר זה הלב והחיבור לה' שבכל אחד זה שונה; לכן הביאה התורה שוב ושוב לומר שאלו דברים שונים לגמרי. ומוסיף שכך גם בתפילה וכן בלימוד תורה וקיום מצוות (ראה שם). נראה להוסיף ע"פ דברי מרן הגרח"ד זצ"ל שלא במקרה בדברים אלו יש ייחוד לכל אחד, אלא כל אלו נועדו לתקן את העולם ולכן יש גילוי בכל אחד בבנ"י, כי העולם נתקן על ידנו כשלכל אחד יש מעלה מיוחדת לתיקון דבר זה או אחר בעולם, כיון שלכל אחד מישראל יש חיבור מסויים משלו, שמתחבר יותר לדבר זה ואילו האחר מתחבר יותר לדבר אחר, ולכן גם הגילוי תיקון עולם הוא שונה שלכל אחד יש תיקון מיוחד משלו. כיון שכל אלו קשורים לתיקון העולם לכן יש קשר ביניהם, שהתפילות תוקנו כנגד הקורבנות או שרבנן הסמיכו אותם על הקרבנות (ברכות כו,ב), וכן התפילות מכוונות לכיון מקום המקדש (ברכות ל,א). שורש המקדש הוא קה"ק בו הלוחות עם הארון, כך שזה מראה ששורש המקדש קשור בתורה; ובתורה יש לימוד תורה ויש קיום מצותיה, שמי שלומד שלא ע"מ לקיים תורתו אינה ראויה, ומי שלא לומד לא יודע מה לקיים – כך שכל הדברים קשורים יחד. בתורה ומצוותיה אנו מתקנים את העולם, שמגלים בו את רצון ה' בעולם, והעולם נברא ע”פ התורה (ב”ר א,א) כך שבו מגלים את גילוי שם ה' בעולם. גם בקרבנות אנו מקדשים את העולם שמעלים אותו בקדושה (ולכן גם נרמז בו כנגד הבריאה [תנחומא "פקודי" סימן ב]). גם בתפילה אנו מתפללים לה' כך שמראים בזה קשר בין העולם לה', ובפרט שמתפללים על דברי העולם שמראים שה' הוא ששולט בעולם ומבקשים ממנו שיעשה לנו, שזה כעין גילוי שם ה' בעולם – שמתגלה בכך שפועל בעולם; ובכלל בתפילות מברכים את ה', שברכה זה לפעול שיתברך בעולם, שיתווסף גילויו בעולם. לכן התפילות נעשות 'כתר' לה', שזה מראה על מלכותו, כמלך שעל ראשו כתר. כל אחד שלומד מבין קצת (או הרבה) אחרת מהשני, כך שבו התורה מתגלת קצת שונה, וממילא גם בקיום המצוות שבעקבות זה יש כגילוי מעט שונה ולכן תיקון עולם שונה. לכן נרמז בשם ישראל – י'ש ש'שים ר'יבוא א'ותיות ל'תורה, שבכל אחד יש גילוי תורה שונה וכך מתקנים את העולם כולו על כל פרטיו הרבים; שאע"פ שמקיימים את אותם מצוות בכ"ז יש מעט שוני מאחד לשני בפנימיותו ואף מתגלה קצת שונה בעשיה בפועל אע"פ שבמראה החיצוני נראה אותו דבר (מעין שבקרבנות הנשיאים הביאו אותו דבר, אבל זה לא בדיוק אותו דבר, שכל פר נראה קצת אחרת וכדו'). זה נרמז בששים ריבוא שהוא המספר היסודי של בנ"י, שמהות בנ"י ביסודם זהו תיקון העולם. לכן נרמז בששים כרמז לששת ימי הבריאה בהם נאמרו עשרת המאמרות (שלא כשבת שה' נח), ולכן נרמז בששים (6X10), וכן כגילוי שאנו מגלים בכל דבר בעולם את הקדושה, שזהו בתורה שמרוכזת כולה בעשרת הדברות שכנגד עשרת המאמרות, שכך מתקנים את העולם החומרי. נרמז גם בששים כרמז לריבוי תורה, שששים (שמחים בששון) בחיבור לתורה, כעין הנאמר בישעיהו (יב,ג): “ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה"; '"ושאבתם" – ותקבלון אולפן חדת. "ממעיני הישועה" – כי ירחיב לבם על ידי ישועה הבאה להם ויתגלו להם רזי התורה שנשתכחו בבבל על ידי הצרות' (רש"י). שכך אנו מתקנים את העולם. אמנם יש גם גילוי כנגד שבעים, כרמז לשבעת הימים כולל שבת קודש, שזה כשמגלים בקצה הפירמידה של הקדושה, שקרוב לשלמות גילוי התורה בעולם, שזה ע"י הסנהדרין שהם מביאים את התורה לעולם (בפסיקתם ובלימודם שהוא הקובע לכל), שבהם נרמז כעין ניצוץ של השלמות שתהיה לעתיד לבא בשל מעלתם השלמה בתורה, לכן הם 71, שזהו גילוי של שבעים זקנים – כגילוי של שבע ועשרת הדברות שכנגד עשרת המאמרות של העולם (ועוד אחד כדי להכריע); וכך בנ"י ירדו למצרים שבעים נפש כרמז שבאים עכשיו להוליד את עם ישראל שהוא יתקן את העולם עד התיקון השלם (שעדיין אין את עם בנ”י, ולכן זה מבט של כל המציאות הקשורה במה שיוולד כבנ”י, ולכן זה כולל את גילוי שלמות הקדושה שלעתיד). בנ"י מתגלים ביסודם בששים ריבוא, שכך יצאנו ממצרים לעבודת ה' ותיקון עולם שיש בו גילוי חומרי בששת ימי הבריאה, ימי המעשה, ואותו אנו מתקנים; כך נרמז בששים, וזה בריבוא, אותיות 'רי, בו, א', שלאחר שהיו במצרים 'ר”י' שנים יצאו לקבלת התורה ועבודת ה', שבזה מגלים את שם ה' שהוא האחד, שמגלים 'בו' – בעולם, שיש רק ה' אחד (א). או שבנתיים עד לעתיד לבא שהעולם יתוקן יש גילוי ה' אחד (א) דווקא 'בו' בבנ”י (כמו שאומרים בק”ש “ה' אלקינו”), ואנו המגלים שמו בעולם. וכן זה נעשה ע”י גילוי שם ה' בעולם, שהכל נעשה כרצונו בלבד (שזהו א' – אחד, שהכל נעשה רק כרצונו), וזה ע”י התורה ומצוותיה שנאמר בה “בו”: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו” (יהושע א,ח). כמו”כ ע”י לימוד התורה נעשה חיבור מיוחד לה', כעין שנעשה אחדות, וזהו שע"י “בו” ("והגית בו”) נעשים כעין א'. גם נרמז באותיות 'ר"י ב,ו,א',  שביציאת מצרים (ר"י שנים) קיבלנו את התורה בגילוי של הורדת שני לוחות הברית (ב), שבהם גנוזה כל התורה (יר' שקלים ו,א), וזה מתגלה ע”י התושב”ע, שזהו הלימוד שלנו שאנו מעמיקים ומראים איך כל תרי"ג המצוות גנוזים בעשרת הדברות, וכן למעשה אנו מקיימים את המצוות ע”פ התושב”ע, ולכן נרמז באות ו' כרמז לששה סדרי משנה. וכך אנו מגלים את שם ה' בעולם, שהכל יהיה מאוחד לשם ה' בלבד, שזהו האות א' (וזה מתקשר לששים ריבוא [בנוסף למה שאמרנו קודם] בכך שששים מרמז על ששה סדרי משנה שבהם אנו מתקנים את העולם שנברא בעשרת המאמרות). זה גם נרמז ב-'ב,ו+א', שז' מרמז על התורה שמחולקת גם לשבעה ספרים (שבת קטז,א), ובהם כל תרי”ג המצוות, וכולם גנוזים ב-ב' הלוחות שבהם עשרת הדברות. וכן 'ב+ו+א'=ט' כרמז ללידה, כט' חודשי לידה, שאנו כעין מולידים את העולם מחדש בקדושה. י"ב הנשיאים הקריבו כיון שיש י"ב שבטים, וכל שבט מתחבר לתורה בצורה ייחודית לשבטו, שכך נעשה כעין חמשה חומשים לכל שבט, וכך יוצא ששים כרמז לכלל בנ”י (ששים ריבוא) שיש בכל אחד ייחוד משלו בתורה ותיקון העולם. וכן כרמז שבתושב”ע שמגלים את התורה בעולם יש ו' סדרים, שבגילוי של ה-12 יוצא 72 כנגד שם ה' הגדול בן ע”ב אותיות, כרמז לתיקון העולם בגילוי שלמות שם ה', כעין שנעשה בקריעת ים סוף בגילוי שם ה' (שלכן שם נרמז שם בן ע”ב אותיות [רש”י; סוכה מה,א, ד”ה 'אני והו']). אמנם עיקר הקרבנות היו בשבעת הימים הראשונים (ראה דברי מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ב'מועדי ישראל', 'חנוכת המזבח של משה של שלמה ושל החשמונאים'), שזהו כעין כנגד הבריאה שנבראה בשבוע, אותה בנ”י מתקנים ומעלים במקדש בגילוי שכינה, כעין שבת קודש. י”ב נשיאים הקריבו כתיקון לעולם, שבעולם יש גילוי של 12 חודשים ומזלות, שהם שונים אבל מרכיבים את השנה השלמה, כך גם בנ”י שונים אבל מרכיבים את השלמות יחד (ומידי פעם יש חודש אדר ב' שהוא כחריג, בפני עצמו, שיש שלוש עשרה כרמז שיש עוד שבט שהוא לא עם כולם אלא מיוחד לעצמו שזהו שבט לוי). בשנת חמה יש שס”ה ימים שכנגדם שס”ה מצוות ל”ת (מכות כג,ב) שמרמז על תיקון העולם; ויש ארבע עונות בשנה כרמז לארבעת דגלי ישראל המרכזים, שהדגלים כנגד ארבעת החיות שבמרכבה (פסיקתא זוטרתא; במדבר ב,ב); ובכל דגל מרכזי היו שלושה שבטים מחוברים (כמו שבל עונה שלושה חודשים) כרמז לשלושת האבות שהם המרכבה לגילוי ה' בעולם: '"וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלקים". אמר ר"ל: האבות הן הן המרכבה' וכו' (ב”ר פב,ו), ואנו המשכם. כמו”כ השבטים היו חונים לארבעת כיווני העולם והמשכן באמצע (במדבר ב), שאנו מפיצים לכל העולם את גילוי שם ה' שמתגלה בתורה ובמשכן. בחודש יש 29 וחצי ימים, שהחצי זה כבר חלק מיום השלושים, כך שמרמז על שלושים, כנגד שאנו קשורים לתו"מ שמתגלים כחדשים בכל יום בעינינו (רש”י; דברים כו,טז) [כמו חודש שמתחדש], וכן אנו מתחדשים דור אחר דור, אבל כולם קשורים לכח האבות שמתגלה בנו, ושמהם קשרנו לתורה, שה' בחר בם ואנו המשכם ולכן בחר בנו; האבות הם שלושה והם למדו ושמרו את כל התורה (יומא כח,ב) עוד לפני שנתנה, והם יסוד תיקון העולם, ולכן כעין רמז לעשרת הדברות ששמרו קודם לנתינתה, ולשלמות המתגלה בהם (ששלמות מתגלה במספר עשר), וכך יוצא שלושים (3X10), ואנו נרמזים בלבנה (סוכה כט,א) ולכן מגלים שאנו מתחדשים בכל דור דור (כהתחדשות הלבנה כל חודש), אבל כולנו קשורים לגילוי האבות שגילו בעולם תורה ואנו המשכם. אולי לכן נרמז בששים ריבוא, כרמז לגילוי כנגד האבות, שאנו מתגלים כמותם, ולכן זה שלושים (הם) ועוד שלושים (אנחנו כנגדם) שיוצא ששים. ביממה יש 24 שעות, כש-12 יום ו-12 לילה (בשעות זמניות), שזה רומז על 12 השבטים, שה' מביא עלינו מציאות בעולם ע”פ מעשינו, שאם עושים רצונו אז יש בנו גילוי טוב כעין הנרמז ביום שמאיר, שבו מתגלים ה-12 שבטי בנ"י, ואם ח”ו אנו חוטאים אז בא עלינו רעה שזה נרמז כלילה החשוך, שיש בו 12. ובין כך ובין כך אנו ממשיכים לקדש ולתקן את העולם, ולכן נרמז ב-24 כעין כ"ד מתנות כהונה שבהם הכהן מתגלה כנעלה מהשאר (אבות ו,ו; תפא”י), שאנו תמיד “ממלכת כהנים” (שמות יט,ו). [וכן רמז ש-'פר קרב בעשרים וארבעה' כהנים (משנה יומא ב,ז), ונרמז בפר שהוא הכי גדול בקרבנות, והוא הכי חזק, כרמז שאנו תמיד ממשיכים בכל הכח לגלות את שם ה' בעולם].