בס''ד                 פרשת נשא: מי קורא 'כהנים' לפני ברכת כהנים

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה את ברכת כהנים, אותה מצווים הכהנים לברך בכל יום: ''יְבָרֶכְךָ֥ יְקֹוָ֖ק וְיִשְׁמְרֶֽךָ. יָאֵ֨ר יְקֹוָ֧ק׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ. יִשָּׂ֨א יְקֹוָ֤ק׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם''. כפי שראינו בעבר (נשא שנה ד'), למרות שהמצווה לברך היא בכל יום, בכל זאת בחוץ לארץ (וכן במספר אזורים בארץ), נהגו לברך רק בחגים, ונדחקו הפוסקים להסביר את הטעם לכך:

א. המהרי''ל (החדשות, סי' כא) כתב, שנהגו הכהנים לטבול לפני עלייתם לדוכן, ויש זמנים שהטבילה קשה להם בגלל הקור, או מחמת הבושה, לכן נהגו לשאת כפיים רק בימים טובים. ב. ועוד טעם הביא  (שם), שלמרות שנשיאת הכפיים לוקחת זמן מועט, בכל זאת כדי לא לבטל את העם ממלאכה ומלימוד תורה לא עולים לדוכן, למעט בימים טובים בהם לא עובדים.

ג. טעם נוסף הביא הבית אפרים (סי' ו'), שלדעת פוסקים רבים הכהנים בזמן הזה אינם כהני וודאי אלא רק כהני חזקה, משום כך נמנעים לברך רוב השנה מחשש ברכה לבטלה. ד. טעם רביעי הביא הרמ''א (קכח, מד) שכתב, שכיוון ש"רק טוב לב הוא יברך" רק ביום טוב בתפילת מוסף כאשר שמחים לקראת אכילת סעודת החג ניתן לברך. על בסיס היגיון זה גם פסקו חלק מהראשונים, שכהן רווק אינו יכול לומר ברכת כהנים, שכן השרוי ללא אשה שרוי ללא שמחה. ובלשונו של הרמ''א:

''נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא ביום טוב, משום שאז שרויים בשמחת יום טוב, וטוב לב הוא יברך; מה שאין כן בשאר ימים, אפילו בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם. ואפילו ביום טוב, אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף, שיוצאים אז מבית הכנסת וישמחו בשמחת יום טוב.''

בעקבות הזכרת ברכת כהנים, נעסוק גם השנה בעניין זה, אך השנה נתמקד בציבור השומע את ברכת הכהנים. נפתח בנקודה בה עסקנו בעבר (נשא שנה ג'), האם מצווה על הקהל להתברך, והאם עליהם לעמוד בשעת הברכה. לאחר מכן נדון בשאלה האם מותר לחזן לקרוא 'כהנים' לכהנים המברכים, והאם יש להקריא להם את כל תיבות הפסוקים.

האם מצווה להתברך

האם מצווה על הקהל להתברך? ייתכן שנחלקו על כך הראשונים:

א. הרמב''ם לא מנה מצווה מעין זו, ובפשטות עולה מדבריו שאין בכך מצווה. גם הריטב''א (סוכה לא ע''ב ד''ה ומה) כתב בפירוש שיש מצווה רק על הכהן לברך, וכך הסביר מדוע מנמקים שמותר לכהן לברך מספר פעמים ביום ברכת כהנים ואין בכך בל תוסיף, כיוון שמותר לו לקיים עוד פעם את המצווה, ולא מנמקים שמותר, משום שהוא מוציא ידי חובה כל פעם אנשים חדשים. ובלשונו:

''אין בזה משום בל תוסיף אלא אם כן הקפיד הכתוב בפירוש שלא לכפלו, וכעניין שמצינו בכהן שעולה לדוכן, שאינו מצווה אלא לברך פעם אחת כדאמרינן התם בפרק ראוהו, דאי בעי מצלי ואי לא בעי לא מצלי, לומר שאין הכהנים מצווין לברך את ישראל בעשה אלא פעם אחת, ואף על פי כן אי בעי הדר ומצלי אין בזה משום בל תוסיף, וליכא למימר (= ואין לומר) שעושה להוציא לאחרים, דליכא חיובא אישראל להתברך, מצווה דכהן הוא.''

ב. בספר חרדים (פרק ד', יח) כתב, שמצווה גם על הקהל להתברך, אלא, שנחלקו האחרונים בכוונתו. מדברי השערי תשובה (קכח, ב) משמע, שלשיטתו יש ממש מצווה מדאורייתא להתברך, כשם שעל הכהנים מצווה לברך. משום כך פסק הגרש''ז אוייערבך (תפילה, נשיאת כפים, אות ג) שהנמצא באמצע שמונה עשרה, עליו להפסיק ולהקשיב לברכת כהנים, שהרי יש בכך מצווה.

הרב אשר וייס (שיעור) חלק והבין, שאין כוונתו שיש על הקהל ממש מצווה מדאורייתא להתברך, דבר שאין לו שום מקור. אלא שהמקשיב לכהנים מקיים מצווה, כשם שאשה שותפה למצוות פרייה ורבייה של בעלה. משום כך ייתכן שלשיטתו אין חובה להפסיק בשתיקה באמצע שמונה עשרה לברכת כהנים. כך נקט גם הרב אלישיב בהערותיו על מסכת סוטה (לח ע''ב), ונימק את פסיקתו בכך שלדעת רוב הראשונים אין מצווה להתברך (וכן פסק הרב עובדיה (או''ח ז, יב)).

עמידה או ישיבה

הגמרא במסכת סוטה (לח ע''א) דורשת מהקשת הפסוק בין עבודה במקדש לבין ברכת כהנים ('לשרתו ולברך בשמו'), שעל הכהן המברך לעמוד בשעה שהוא מברך את העם, כשם שעליו לעמוד בשעת העבודה ('השירות'). על בסיס השוואה זו כתבו התוספות (ד''ה הרי), שכהן המברך בישיבה לא יצא ידי חובה אפילו בדיעבד, כשם שהמשרת בישיבה פסולה עבודתו.

א. המגן אברהם (קכח, כב) הסיק מכך שהגמרא דנה רק בכהן המברך ולא בקהל המתברך, שרק על הכהן חובה לעמוד בשעת הברכה, ולא על הקהל השומע (וכן הביא ראייה מהזוהר). דין זה מתחדד לאור העובדה, שלדעת רוב הראשונים כלל אין מצווה להתברך. עם זאת הוסיף המגן אברהם, שפני הקהל צריכים להיות כלפי הכהנים, שכן לא ייתכן שהקב''ה מברך את הקהל באמצעות הכהנים, והקהל מסב את פניו מהברכה. ובלשון מחצית השקל (שם):

''נראה לי דהצבור רשאים לישב רק שיהיו פניהם נגד הכהנים: דדוקא כהנים דכתיב (דברים יח, ח) לעמוד ולשרת, אבל הציבור ניהו שיהיו פנים כנגד פנים, כמו שכתוב שם (סוטה מ, א) כלום עבד שרבו מברכו והעבד אינו מסביר לו פנים, דנראה כמבזה הברכה וכדדרשינן בסוטה (לח, א) דכתיב (במדבר ו, כג) אמור להם פנים כנגד פנים, ומהאי טעמא עם שאחורי כהנים אין בכלל ברכה דנראה כמבזים.''

ב. המאירי (מגילה כד ע''ב ד''ה הרבה) לעומת זאת כתב, שהמנהג במקומו לעמוד בברכת כהנים, וכן פסקו אחרונים רבים וביניהם המשנה ברורה (קכח, נא) והרב עובדיה (יחוה דעת ה, טו). יש שנימקו דין זה, מצד שלא ראוי לשבת בשעה שהכהנים המברכים עומדים, ויש שנימקו על בסיס הגמרא במסכת סוטה (לח ע''א), הלומדת את עמידת הכהנים ממעמד הברכה בהר עיבל ובהר גריזים (בנוסף להיקש בפסוק 'לשרתו לברך בשמו' שראינו לעיל), בו גם עם ישראל עמד.

קריאת "כהנים"

הגמרא במסכת סוטה (לח ע''א) לומדת מכך שכתוב בפסוק ''דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָי֣ו לֵאמֹ֔ר... אָמ֖וֹר לָהֶֽם'', שרק כאשר שני כהנים עולים לדוכן מכריזים 'כהנים' (ובניגוד לירושלמי). למרות זאת כתב הטור (או''ח קכח) ובכך חלק על רבינו פרץ, שגם אם יש רק כהן אחד בבית כנסת ואינו עולה לדוכן הוא  עובר בעשה.

לכאורה דבריו קשים. שהרי הכהנים עוברים על איסור עשה, רק במקרה שלא עלו לפחות שני כהנים לדוכן וקראו 'כהנים', שבמקרה זה כהנים הנמצאים בבית כנסת ולא עלו לדוכן עוברים על איסור, שהרי קראו לו ולא עלה. והרי במקרה בו יש רק כהן אחד שלא עלה לדוכן, אין שליח הציבור מכריז כהנים, וכיצד יעבור הכהן על איסור?!

א. הבית יוסף (שם, ד) כתב ליישב, שמדובר במקרה חריג, בו ביקשו מאותו כהן לעלות לדוכן והוא סירב, שאז עובר בעשה כיוון שקראו לו לעלות. ב. הט''ז (שם, ג) חלק וסבר, שלדעת הטור עובר הכהן בעשה גם אם לא קראו לו לדוכן. להבנתו, הטור הבין שמהפסוק 'אמור להם' נלמדו מספר הלכות. הראשונה, ששליח הציבור אכן קורא 'כהנים' רק כאשר יש שני כהנים לפחות, אך גם הלכה שנייה, שחובה על כל כהן לעלות לדוכן מיוזמתו ולברך, ואם לא עלה עובר בעשה.

מי קורא לכהנים?

מי יכול לקרוא 'כהנים' במקרה בו יש לפחות שני כהנים? נחלקו הפוסקים:

א. רבינו תם (ברכות לד ע''א ד''ה לא) כתב, שלמרות שמותר לחזן לענות 'אמן' אחר הכהנים המברכים (אלא אם כן הדבר יגרום לו לבלבול בתפילתו), משום שענית אמן נחשבת צורך התפילה, אסור לו להכריז 'כהנים' והכרזה מעין זו נחשבת הפסק. להבנתו, כאשר הספרי (פרשת נשא) כותב במפורש ש'החזן' קורא כהנים, הכוונה לשליח הציבור, שנקרא בזמנם חזן, ולא לחזן בזמנינו.

לכאורה, אם כך, גם להקריא לכהנים את פסוקי הברכה יהיה אסור, שכן גם הם מהווים הפסק. רבינו יהודה (שם) דחה הבנה זו, וכתב שבמדרש מובא במפורש שמותר לחזן לקרוא את פסוקי הברכה. טעם ההבדל הוא, שאמירת הפסוקים של ברכת כהנים היא חלק מחזרת הש''ץ, ולכן אומרים את הפסוקים גם במקרה בו אין כהנים בקהל ('אלוקינו ואלוקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת...'). מה שאין כן אמירת 'כהנים', שאינה חלק מהתפילה, ולכן לא אומרים אותה תמיד. ובלשון התוספות:    

''אומר רבינו תם שאין שליח ציבור יכול לקוראם, דחשיב הפסקה לתפלה אם קוראם אלא אחד מבני הקהל קוראם... ויש שהיו רוצים לומר, דכמו כן אין שליח ציבור רשאי להקרות יברכך לכהנים, דכמו כן הוי הפסקה. אמנם רבינו יהודה פירש, דבהדיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות, אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור.''

ב. הרמב''ם (תפילה יד, ח) חלק וסבר, ששליח הציבור קורא 'כהנים', וכן מנהג הספרדים (בניגוד לאשכנזים הנוהגים כרבינו תם).  להבנתו צריך לומר, שאמירת 'כהנים' בטלה לברכת כהנים, ואם יש להפסיק בתפילה לצורך ברכת כהנים, ממילא גם הקריאה להם נחשבת כחלק מהברכה ואין באמירתה הפסק.

עם זאת מוסיף הרמב''ם (שם, יד), במקרה בו שליח הציבור הוא כהן שלא עלה לדוכן, ובימיהם שלא היו סידורים, לעיתים גם לא היה מצטרף לברכת כהנים שעל הדוכן שמא לא יצליח לחזור לתפילתו, לא החזן יאמר 'כהנים', אלא ישראל לידו, שכן נאמר בתורה 'אמור להם', משמע שהאומר שונה מהכהנים המברכים, דהיינו הוא לא כהן. על בסיס זה הוסיף המגן אברהם (קכח, לד), שבמקום בו החזן בדווקא הוא הקורא 'כהנים', וכשיטת הרמב''ם, יש להשתדל להימנע מחזן כהן.

הקראת המילה הראשונה

כאמור, החזן צריך להקריא את תיבות הפסוק. נחלקו הראשונים מה הדין במילה הראשונה, 'יברכך':

א. הרמב''ם (תפילה יד, ג) סבר, שהחזן לא צריך להקריא את המילה הראשונה. בביאור טעמו כתב הבית יוסף (או''ח קכח), שהקראת תיבות הפסוק לכהנים היא מחשש שמא יתבלבלו, ולא יידעו באיזו תיבה בפסוק הם נמצאים. ממילא במילה הראשונה שאין חשש שיתבלבלו, אין צורך שהחזן יקריא להם, ומיד לאחר הברכה יאמרו 'יברכך'. טעם נוסף העלה הרב דוד עראמה (מובא במאמר מרדכי קכח, כ), שכדי לצמצמם את ההפסק בין הברכה לבין תיבות הפסוק, לא מקריאים את המילה הראשונה.

על בסיס טעמים אלו דחה המאמר מרדכי (שם) את דברי המהר''י מינץ (מובא במגן אברהם, כ) שטען, שגם לדעת הרמב''ם, במקרה בו רק כהן אחד עלה לדוכן, החזן צריך לקרוא 'יברכך'. שכן הן לפי הטעם שהכהן לא יתבלבל בתיבה הראשונה, והן לפי הטעם של הפסק, אין חילוק בין כהן אחד שעלה לדוכן לשניים, והוסיף שכך המנהג פשוט במקומו. ובלשונו:    

''כתב הרב מגן אברהם ז"ל בשם תשובת רמ"מ ז"ל דבכהן אחד שאין קוראין לו, כולי עלמא מודים דמקרינן ליה יברכך. ואנא זעירא לא ידענא טעמא מאי, ואיפכא מסתברא..  ועוד דנזיל בתר טעמא למה אין מקרין להם יברכך משום דבתיבה ראשונה ליכא למיחש לשמא יטעה והרי הך טעמא שייכא גם ביחיד. גם לטעם שכתב הר' דוד עראמה ז"ל שלא להקרות תיבת יברכך כדי שלא להפסיק בין הברכה למלה ראשונה נראה דביחיד נמי אין להקרות וזה ברור. וכן המנהג פשוט.''

ב. הר''ן (מגילה טו ע''ב בדה''ר) הטור (או''ח קכח), ובעקבותיהם הרמ''א (קכח, יג)  חלקו וסברו, שיש להקריא גם את תיבת 'יברכך'. מדברי הר''ן נראה שהסיבה לכך, שכיוון שהגמרא כתבה שיש להקריא לכהנים את תיבות הברכה ולא חילקה בין התיבה הראשונה לשאר התיבות, משמע שלא רצו לחלק ביניהן, וקבעו מנהג אחיד לכל תיבות הברכה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[1]...