"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" (במדבר א, א)

מִדְבַּר הינו מקום לא מעובד, לא מיושב, כמעט נטול אדם, ולכן בשפה הפנימית המדבר נקרא "מקום של תוהו".

דווקא בשל כך תמוהה העובדה שהתורה ניתנה במדבר. התורה זקוקה למקומות יישוב כדי לבוא לידי ביטוי. היא הרי מצווה אותנו על החיים על כל מעגליהם, ופונה אל האדם שחי ביישוב, בקרב ציבור. שהרי יש צורך במניין, בקיום חיים כלכליים, חקלאיים, בנישואין, בלידות ובכל הקשור למעגל החיים. מדוע אם כן ניתנה התורה דווקא במדבר, מקום שהוא הפך כל הדברים האלה? מקום שהוא שומם, מנותק, מבודד, מקום שאין בו יישוב, מקום של תוהו?

מסביר הרה"ק יהודה אריה ליב אלתר זצוק"ל, ה"שפת אמת" (שפת אמת, במדבר תרל"ז): "הקב"ה מצא את בני ישראל שהם ידעו והבינו כי המה תוהו בחסרון התורה. ועל ידי זה שהיו חסרים בעצמם נתן להם התורה, וכן כתב המהר"ל כמה פעמים, כי החומר כפי מה שמבקש השלמות זוכה לצורה. וכן מצינו בבריאה, מקודם תוהו אחר כך יהי אור, וזהו שניתנה תורה במדבר כי צריך להיות אדם יודע שהוא חומר וחסר לו הצורה... וזהו עניין מִדְבַּר... שמבטל עצמו להיות נמשך אחר הנהגת הבורא יתברך".

התשובה שנותן ה"שפת אמת" עמוקה מני ים. היכולת של הצורה לחדור פנימה אל תוככי האדם ולשנות באופן אמיתי ועמוק את החיים, תלויה בעמידה ראשונית, מעין גולם, לא מעובדת, חסרה ביותר, תוהו - "וכן מצינו בבריאה, מקודם תוהו אחר כך יהי אור".

הרגשת החיסרון והצימאון היא שלב מהותי בדרך לקבלת התורה. אדם מלא מעצמו לא יכול לקבל תורה. רק מי שמרגיש שהוא כבר מִדְבַּר, שומם, חסר, צמא, כוסף - אליו תוכל התורה לחדור. מתברר שלפני הדיבור ובוודאי לפני עשייה צריכה לבוא הקשבה.

למעשה, האופן הזה של קבלת התורה במדבר בא להגן עלינו מפני סכנה חמורה. מכיוון שהתורה היא חכמה, עלול המפגש איתה להפוך למין שעשוע אינטלקטואלי, שכלי. אחרי הכל דף גמרא הוא באמת עניין מאתגר מבחינה שכלית.

זוהי קליפה דקה אך מסוכנת מאוד, ולכן מעמד קבלת התורה מתרחש דווקא במִדְבַּר, כמין מראה למקום מעמד הנפש של מי שבא ללמוד תורה בכל הדורות מכאן ועד עולם.

נקיות, ענווה והקשבה, אלו הם סימני ההיכר של המִדְבַּר, וגם סימני ההיכר של מבקש התורה. מי שמחפש את השינוי הפנימי הזה, את המפגש עם האמת הגדולה הזאת, צריך לעבור דרך המִדְבַּר.

הרב אייל ורד, מהספר: "אל שפת האמת - על פרשת השבוע"