"ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן" וגו' (ויקרא כד, י-יא). '"ויצא בן אשה ישראלית", מהיכן יצא? ר' לוי אמר: יצא מעולמו, כמד"א (ש"א, יז): "ויצא איש הבינים". ר' ברכיה אמר: מפרשה של מעלן יצא; אמר: כתיב "ולקחת סלת ואפית אותה", דרכו של מלך להיות אוכל פת חמה, שמא צוננת?! כההיא דתנינן תמן: לחם הפנים אין נאכל פחות מתשעה, ולא יתר על י"א. כיצד? נאפה בערב שבת ונאכל בשבת, לתשעה. חל להיות יו"ט בערב שבת, נאכל לעשרה. שני ימים טובים של ר"ה, נאכל לי"א, כדאיתא. בתנחומא תני ר' חייא: מפרשת יוחסין יצא, שבא ליטע אהלו במחנה דן; אמרו לו: מה לך ליטע אהלך במחנה דן? אמר להם: מבנות דן אני. אמרו לו: כתיב (במדבר ב): "איש על דגלו באותות לבית אבותם", ולא לבית אמותם. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף' (ויק"ר לב,ג). 'יצא מעולמו. דרש זה מדסמך "חק עולם ויצא בן" (רבינו בחיי), לומר שיצא מעולמו, שהיא שכינת עוזו של הקב"ה המתעלס ומתכסה בלבושי העולמות שברא [רד"ל]. וי"ל: שנטרד ג"כ מהעוה"ב, כמ"ש במגדף הכרת תכרת, ואחז"ל: הכרת בעוה"ז, ותכרת בעוה"ב. והא דאשמועינן הכא שנטרד מעולמו הוא לפי שמת בלא תשובה' (עץ יוסף). לפי ר"ח ההסבר הוא מהפס' בסיפור עצמו, שהוא "ויצא" מבי"ד על דבר שנידון בשל ש"והוא בן מצרי", ואילו "אמו שלמית בת דברי למטה דן", שלכן נידון בבי"ד של משה על אהלו שבא ליטוע במחנה דן בשל שאמו משבט דן, אבל אביו אינו משם כיון שהוא היה מצרי. וכן דייק מהנאמר שרבו "במחנה" – '"וינצו במחנה" - על עסקי המחנה' (רש"י). לעומת זאת ר"ל ור"ב דרשו מהסמיכות אחורה, מה שנאמר קודם, בדיני לחם הפנים (ר"ב), או (לר"ל) דווקא ממה שנאמר בסיום של הפס', שנאמר "חק עולם" ("והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדש כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם" [פס' ט]). אולי אפשר לומר לר"ב שמעבר ללימוד הכללי שבלחם הפנים שנאמר קודם יש דין שישאר שבוע בשולחן, גם דרש שנאמר בפס' האחרונים: "ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד מאת בני ישראל ברית עולם. והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדש כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם" (פס' ח-ט), שנאמר שזה משבת לשבת, ואז נאכל לכהנים, כך שיוצא כרמז שזלזל בעניין אכילה ושקשור משבת לשבת; ואף נאמר בפס' "חק עולם", כעין רמז שה' חקק בעולם שבלחם יהיה דבר על טבעי, שישאר חם עד שיורד מהשולחן (שאז ניתן לאכילת הכהנים): 'זה אחד מן הנסים שנעשו בבית המקדש, שכשם שהיו מניחין אותו חום כך היו מוציאין אותו חום, שנאמר (שמואל א כא-ז) "לשום לחם חם ביום הלקחו"' (שקלים ו,ג [יז,ב]), וזה סמוך למקלל ללמד שהמקלל זלזל כיון לא ידע את המציאות האמיתית, ולכן טען שלא ראוי כך לעשיה (שאילו ידע לא היה טוען כך, אלא להיפך זה מראה את מעלת מלכות הקב"ה על העולם). אולי אפשר לומר שדרש ר"ל ממה שנאמר בפס' האחרון "ואכלהו במקום קדש", שהשכר על מצוות ועברות הם בעוה"ב ולא בעוה"ז ('שכר מצוה בהאי עלמא ליכא' [קידושין לט,ב]), ולכן כעין שנרמז שהאכילה היא במקום קדוש, ולא במקום של חולין, שזהו בעוה"ב שם מגולה הקדושה ולא בעוה"ז ששם ה' מכוסה בחול המסתירו, שמזה "ויצא" – שיצא מהעוה"ב שלו. אולי אפשר גם שלמד כעין ר"ב מהפרשיה הקודמת (אלא בצורה שונה), שאת לחם הפנים עורכים ואוכלים בשבת ("ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד מאת בני ישראל ברית עולם. והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדש כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם" [ח-ט]), ועל שבת נאמר 'שבת אחד מששים לעולם הבא' (ברכות נז,ב). לכן למד שממה שיצא זה מחלקו לעוה"ב. אולי אפשר שהכוונה בדברי ר"ל שיצא מעולמו - שיצא מהמקום שממנו הגיע (מהרקע שלו), שזה הסיבה לחטאו, שזהו שיצא מישראלית שזינתה עם מצרי, שזהו "בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי"; וכמו שמביא רש"י בפס' הבא: '"ושם אמו שלומית בת דברי" - שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר שהיא לבדה היתה זונה. "שלמית" - דהות פטפטה שלם עלך שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל. "בת דברי" - דברנית היתה מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה' (רש"י; פס' יא). ולא סתם מצרי אלא מצרי רשע: '"בן איש מצרי" - הוא המצרי שהרגו משה' (רש"י; פס' י). ממילא ביסודו הגיע מאבא רשע במיוחד, ומאמא חוטאת בזנות, וחטאה הגיע בשל שהיתה דברנית – שהיתה חוטאת בלשונה. ממילא כיון שקשור לגילוי חטא של רצח – שאביו ניסה להרוג את הישראלי (שלכן משה הרגו), ואימו חטאה בזנות – גילוי עריות, שהם משלושת החטאים החמורים, אז הוא כבר נמשך גם לחטא החמור השלישי, לע"ז, שכאן אמנם לא עבד ע"ז, אבל קילל את שם ה' שהוא נגד שם ה' כעין עובד ע"ז. וזה נעשה במהלך מריבה עם ישראלי, כעין שאביו הומת ע"י משה כאשר רדף לפגוע בישראלי: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" וגו' (שמות ב,יא) [ובפרט שרדף את הישראלי בשל היותו בעלה של האישה – אימו של המקלל איתה זנה: '"מכה איש עברי" - מלקהו ורודהו, ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן עיניו בה ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה; וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר היה מכהו ורודהו כל היום' (רש"י; שמות ב,יא)]. כמו כן, יש דעה במדרש שמשה הרג את המצרי בשם ה': '"ויך את המצרי". במה הרגו? ... רבנן אמרי: הזכיר עליו את השם והרגו, שנאמר (שמות ב יד) "הלהרגני אתה אומר" (שמו"ר א,כט), כך שהיה לו שנאה לשם ה' בשל שאביו נהרג ע"י כך, ולכן מובן שמודגש שהוא בן איש מצרי שזה גרם לו לשנאה לשם ה'. והוא קילל את שם ה' כעין בדומה לחטא אימו שחטאה בלשונה שהיתה דברנית ולכן הגיעה לזנות, שכך גם הוא חטא בלשונו - שקילל את שם ה'. אולי זהו שמביא את הפס': "ויצא איש הבנים ממחנות פלשתים" (ש"א יז,ד), שזה נאמר על גוליית שהגיע ממחנה פלשתים (שלא מישראל) שזהו כעין דומה למקלל שהגיע מאיש מצרי. בנוסף גולית יצא למריבה, להילחם אחד על אחד, ותכנן להכות את מי שיעמוד כנגדו: "ברו לכם איש וירד אלי. אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אתנו" (שם, ח-ט), שזהו כעין מה שעשה אבי המקלל שעמד והכה את הישראלי (ואמר שיהיו לעבדים, כעין שבמצרים היו עבדים). וגולית נולד מניאוף - מתערובת מנאפים (שם), ודיבר בחוצפה נגד ה' (סוטה מב,ב), שכך זה דומה למקלל שנולד מזנות וקילל את שם ה'. שכך בא לרמז שיש דמיון בין גולית והמקלל, ולכן כמו שגולית דיבר בחוצפה נגד ה' בשל מי שהוא (כפי שהתחנך וחי), כך גם המקלל קילל בשל מי שהוא, מקורו, וזהו שיצא מעולמו – ממה שהוא במציאותו בעולם. אולי זה גם נרמז בסמיכות למצוות לחם הפנים שנאמרה קודם, שבלשון נקיה לחם מרמז לאישה: '"כי אם הלחם" - היא אשתו אלא שדבר בלשון נקיה' (רש"י; בראשית לט,ו), לכן נרמז שלחם הפנים הוא בקדושה, שבמקדש מקדשים ומברכים את שם ה', ואילו אותו מקלל קשור להגעתו מאמו שזנתה עם המצרי ולכן אצלו התגלה קללת שם ה'.