"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות לה,א-ג). 'רבי חנינא דצפורין בשם ר' אבהו: אל"ף חד. למ"ד תלתין. ה"א חמשה. דבר חד. ודברים תרים. מיכן לארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה. רבנן דקיסרין אמרין: מן אתרה לא חסרה כלום. אל"ף חד. למ"ד תלתין. ח' תמניא. לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת' (יר' שבת ז,ב). ביר' מובאים כמה לימודים על מניין ל"ט מלאכות שבת, ביניהם יש שלמדו מהנאמר כאן "אלה הדברים" (וכן בשבת ע,א). בפשטות התורה רמזה כאן על ל"ט אבות המלאכות כיון שכאן זה הקדמה לפני הקמת המשכן בפועל (להבדיל מהפרשיות הקודמות שנאמר בהם הציווי על המשכן) ולכן הוזהרו שלא לחלל שבת בהקמת המשכן: '"ויקהל משה" וגו' למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר "ועשו לי מקדש" (שמות כה) שומע אני, בין בחול בין שבת ... תלמוד לומר "ויקהל משה" וגו'. בחול ולא בשבת' (מכילתא על פס' א'). לכן כאן ראוי לרמז על ל"ט אבות המלאכות האסורות בשבת כיון שאת ל"ט המלאכות למדים מהנעשה בבניית המשכן (שבת מט,ב) שכאן באים לבנותו. גם כאן נאמר על חילוק בין המלאכות, באיסור הבערת אש: 'דתניא: הבערה ללאו יצאת, דברי רבי יוסי. ר' נתן אומר: לחלק יצאת' (שבת ע,א), לכן כיון שכאן נאמר שיש חילוק בין המלאכות (שחייב על כל אחת בפני עצמה, או שיש הבדל בין מלאכת הבערה לשאר המלאכות, כך שמוכח שיש כמה מלאכות) אז ראוי לומר כמה מלאכות יש, ולכן רמזה התורה כאן על ל"ט אבות המלאכה. (בנוסף בציווי על השבת בפרק לא נאמר על מעלת השבת וכאן יותר מודגש שמירת השבת בפועל, ולכן כאן ראוי לרמז על שמירת ל"ט אבות מלאכה). אולי נרמז כאן על ל"ט אבות מלאכה לומר שבשמירת השבת אנו מקדשים את אבות המלאכה בעולם (שהרי זה כנגד שה' שבת ממלאכה בשבת בבריאת העולם), שזה מקדש את כל המציאות בעולם, ולכן אז כעין נעשה המלאכה שלנו בימי המעשה מקודשת ונעשית מאליה, שזהו כעין הנאמר במכילתא כאן: '"ששת ימים תעשה מלאכה", וכתוב אחד אומר "ששת ימים תעבוד". בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, וכשאינן עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן' ("תעשה" כעין תיעשה מאליה). אולי גם ראוי לומר כאן על ל"ט אבות המלאכה שהם הלכות רבות ולכן יש צורך בלימוד רב, ולכן סמוך לנאמר קודם (בסוף "כי תשא") רמז על סדר לימוד התורה: "ויקרא אלהם משה וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה וידבר משה אלהם. ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני" (שמות לד, לא-לב). '"ואחרי כן נגשו" - אחר שלמד לזקנים חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. תנו רבנן: כיצד סדר המשנה? משה היה לומד מפי הגבורה. נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו; נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה. נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם; נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם; נסתלקו זקנים, ישבו לצדדין. נכנסו כל העם, שנה להם משה פרקם. נמצא ביד כל העם א' ביד הזקנים ב' ביד בני אהרן שלשה ביד אהרן ארבעה וכו' כדאיתא (בעירובין נד)' (רש"י; פס' לב). רבנן דקיסרין למדו בצורה ששינו מהאות ה' לאות ח', נראה שבאו לרמז שיש הבדל בין המלאכות שלנו למלאכות של הקב"ה, שה' שבת מל"ה מלאכות (כמספר המילים ב"ויכולו", כמו שמביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת השבת והמועד', מאמר 'שבת בראשית ושבת דורות'). לכן שינו מהאות ה', שהם היו משנים בדרשות לאות ח', כרמז שאצלנו זה שונה מגילוי של ה' (ב-ל'ה) במלאכות של הקב"ה, שאצלו ל'ה, ואצלנו ל'ט (וירדנו בחטא העגל מהמדרגה שהינו בה, שהיתה כנגד הבריאה, ולכן רמז באות ח' ששם המילה נישמע כ'חטא'). אולי ברמז נאמר כאן על השבת כדי להסמיך לנאמר קודם שפני משה קרנו, שזה בעקבות החיבור לה' ולתורה: '"ויהי ברדת משה מהר סיני ומשה לא ידע כי קרן". מנין זכה משה לקרני ההוד? אמרו רבותינו ז"ל: מן המערה, שנאמר: "והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור". נתן הקב"ה כף ידו עליו ומשם זכה לקרני ההוד, וכן הוא אומר: "קרנים מידו לו ושם חביון עוזו" (חבקוק ג). ויש אומרים שבשעה שהיה הקב"ה מלמדו תורה, מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד. ורבי שמואל בר נחמן אמר: הלוחות ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה טפחים, והיה משה מחזיק בשני טפחים והקב"ה בשני טפחים וטפחים ריוח באמצע; משם נטל משה קרני ההוד. רב שמואל אמר: עד שמשה כותב את התורה, נשתייר בקולמוס קמעא, והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד, שנאמר: "ומשה לא ידע כי קרן"' (תנחומא "כי תשא" סימן לז). שזה מרמז על שבשבת יש מעלה מיוחד של חיבור לה' ולתורה. חיבור מיוחד לה': "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא,יז). ומעלה מיוחדת ללימוד תורה: 'רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה' (יר' שבת טו,ג), כן בתנא דבי אליהו: ' ... כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"?! אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה' (תנדב"א,א) [לפי זה גם מובן שכאן ראוי להזכיר את ל"ט המלאכות, כרמז שתשבתו מהמלאכות שבימי החול, שבגללם לא יכלתם ללמוד]. אולי אפשר גם שמרמז על מעלת השבת: 'אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז [כדור] אנוש מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב) "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו' "מחללו", אל תקרי מחללו אלא מחול לו' (שבת קיח,ב). לכן הובא כאן לאחר סיפור מעשה העגל ובקשת הסליחה של משה, וסליחת ה' וקבלת התורה כחלק מהסליחה; כרמז שכך יש גם בכח שמירת שבת, לכפר אפילו על ע"ז (כמו העגל). (לכן גם כאן נרמז על ל"ט אבות מלאכות, שבכך שומרים 'כהלכתו' את השבת). אולי גם נרמז בכך שנאמר סמוך למסוה של משה כדי לרמז על הכתרים שנלקחו; שבשמירת שבת יכולים להביא את הגאולה: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב), ולעתיד יוחזרו לנו הכתרים שנלקחו בעקבות חטא העגל, ומכח הכתרים בא קירון עור פני משה: 'דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר (שמות לג, ו) "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". ... א"ר יוחנן: וכולן זכה משה ונטלן, דסמיך ליה "ומשה יקח את האהל". אמר ר"ל: עתיד הקב"ה להחזירן לנו, שנאמר (ישעיהו לה, י) "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם", שמחה שמעולם על ראשם' (שבת פח,א). 'ומשה יקח - אותו עדי. לשון אחר את האהל לשון "בהלו נרו" (איוב כט), והוא היה קירון עור פניו' (רש"י). לכן סמוך שמירת שבת לקירון עור פני משה, לרמז שע"י שמירת שבת מביאים לגאולה ולהחזרת הכתרים, שהם היו מקור קירון פני משה (ולכן מובן שדרשו על ל"ט אבות מלאכה כאן לומר  שזה קשור בשמירת שבת 'כהלכתן', שזהו שמירת כל פרטי הלכות שבת שבל"ט אבות מלאכה. ולכן גם נרמז בשינוי מה' לח', רמז ל'חטא', שמלמד שבפס' זה מרמז על עניין שחטאנו בעגל ולכן נלקחו מאיתנו הכתרים, אבל יחזרו בגאולה שאז התורה תשלוט לגמרי בעולם, שזהו ה' כנגד חמשה חומשי תורה).