פרשת השבוע - תצוה
"וְעָשִׂיתָ
בִגְדֵי קֹודֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"
(שמות,
כח, ב)
פרשת
תצווה מקדישה מקום רב לנושא הבגדים שלבש הכהן. התורה פותחת בהכרזה חגיגית אותה
נצטווה משה-רבינו "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹודֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד
וּלְתִפְאָרֶת". כבר מפסוק זה לומדים,
שהתורה רואה חשיבות בבגדים ובמשמעותם, בכך שהיא מתארת את סיבתם במילים
"לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת".
את
הפרשנים השונים, העסיקה השאלה מה ענין ה'כבוד' וה'תפארת' בבגדים?
רבנו
בחיי מייצג קבוצת פרשנים על דרך הפשט ומשיב על קושיה זו כך:
"על
דרך הפשט, שיתכבד ויתפאר בהם, ולפי שהכהן הגדול מלאך ה' צבאות אצל היחידים בעניין
העבודה, יצווה עתה להלבישו בגדי מלכות ולהיותו מלך נכבד ומפואר אצל ההמון… כי
הבגדים האלה בגדי מלכות".
רבנו
בחיי סבור כרבים אחרים, שעל אדם בעל מעמד מסוים להיות שונה גם בלבושו, וכפי שמלך
לובש בגדי מלכות כך גם הכהן הגדול, ברום מעמדו, צריך להיות ניכר משאר העם גם
בלבושו.
על
דרך הדרש, מצאנו התייחסות אצל המלבי"ם, רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר
(חי לפני כ-150 שנה, פעל ברוסיה וברומניה). לדעתו, מדובר בבגדים פנימיים שהם
מלבושי הנפש, וכך כתב:
"הנה
הבגדים שצווה לעשות היה כפי הגלוי בגדים חיצונים, שיספר עניינם איך עשו אותם
האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים, שיעשו כהני ה' להלביש בם את
נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו
האומנים, וצווה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קדש אלה, היינו ללמדם תיקון נפשותיהם
ומידותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית.. ומצד הרוחנית שיש לנפש בטבעה
מצד מקור מחצבתה - נקראת 'כבוד', ומצד האור וההדר שתזכה ע"י עבודתה וקדושתה -
נקראת 'תפארת' ".
לדעת
המלבי"ם, 'כבוד' ו'תפארת' הינן שתי דרגות שונות: כאשר אל ה'כבוד' מגיע האדם
על ידי מידותיו ותכונותיו הטבעיות, אולם לדרגת 'תפארת' מגיע האדם על ידי בחירה ועל
ידי עמל ועבודה.
לעתים
אנו שומעים טענה, מדוע ישנה חשיבות לחיצוניות, שהרי הדגש בעבודת ה' צריך להיות בפנימיות.
האם יש מקום לטענה זו?
אין
ספק, שיש אמת מסוימת בטענת חשיבות פנימיות האדם מול החיצוניות, כפי שניתן ללמוד
מדברי חז"ל מהנאמר בפרשתנו על ארון העדות (שמות כה, יא): "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת
וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" - כדי שהתורה שלמד התלמיד החכם תהיה במקום של
השפעה, צריך שהוא יהיה מודל לחיקוי - לא רק 'בחוץ' אלא "מִבַּיִת וּמִחוּץ
תְּצַפֶּנּוּ" - ציפוי הזהב שהוא סמל של טוהר ושלמות צריך להיות בתוכו
כפי שנראה בחוץ.
אבל
מאידך אי אפשר להתעלם מכך שאי אפשר להתנהג רק לפי האמת הצרופה, אלא יש בלבישת בגדים
מיוחדים אמירה לציבור וגם לאדם עצמו.
מסקנת
הדברים:
א.
בלבישת בגדים מיוחדים ישנו מסר חשוב, לכל אדם ולא רק לכוהנים, לגבי רמתו הרוחנית
של האדם, לגבי תפקידיו, שאיפותיו ומעמדו וכדברי רבי יוחנן בגמרא (בבא-קמא צא, ב):
"כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא" (=רבי יוחנן קרא לבגדים
מכבדים). הבגדים מכבדים את האדם הלובש אותם ומשייכים אותו לחבורה או לקבוצה
מסוימת, שבסופו של דבר גורמים לו לחשוב ולהתנהג אחרת.
ב.
אך יחד עם זאת, יש חשיבות מכרעת לפנימיות האדם, כדרשת חז"ל בגמרא (מסכת יומא עב, ב):
"כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו תלמיד חכם". משמע, שלהיות
תלמיד חכם בעל השפעה, לא די שיהיה בעל ידע, אלא על עולמו הפנימי להיות זהה להופעתו
החיצונית, ובלא זאת לא ייחשב לתלמיד חכם.
הרב משה צבי וקסלר, מהאתר: "ישיבת בני עקיבא, קרית הרצוג, בני
ברק" - https://ytbb.co.il/
