אמר פעם זקן חכם אחד, שבלי
הקב"ה אדם לא יכול לחצות רחוב,
אבל עם הקב"ה הוא יכול חצות
את הים... הרב שלום ארוש עם
תובנות מעניינות על חושך ואור.
חשבתם פעם למה לוח השנה היהודי מתחיל עם השקיעה? מדוע חשכת הלילה מקדימה את אור היום? זה חוק ברזל בבריאה שמוכיח את עצמו בחיי היומיום שלנו - בכל יום ולילה ובכל רגע ומצב.
כי לפני שהאדם רואה את "האור" בחייו - ההצלחה וההישגים, ההתקדמות והתגשמות השאיפות והחלומות שלו - הוא חייב לעבור "בחושך" - מניעות, כישלונות והרבה מחסומים בדרך. וכל זה למה? כי לבורא עולם יש את הדרכים המיוחדות רק לו לעזור לנו להיפטר מהדברים השליליים שבתוכנו, למשל מהאגו והגאווה שהנחש הקדמוני השריש באדם וחוה באומרו "והייתם כאלוקים" (בראשית ג, ה).
החשיכה שהאדם חייב להתמודד איתה היא רוחנית עם ניסיונות ומאמצים גשמיים, כדי לשבור את "החושך הפנימי" - הכפירה והגאווה שבו. כשהקשיים נכנסים לתמונה, האדם מתחיל להבין שהוא, בעצם, שום דבר בלעדי הבורא. בנקודה זו הוא מתחיל להבין שבורא עולם חייב להיות חלק מתמונת חייו.
מאמרים נוספים בנושא:
חושך זה ילד בלי חיבוק
אתגר החושך
להמיר פחד באור
עכשיו אנחנו יכולים להבין מדוע בורא עולם נותן לנו להתמודד עם אתגרים בחיינו - העבדות, יציאת מצרים של הנשמה, זמנים של ירידות ועליות. מאפיין מובהק שראיתי אצל אנשים רבים הוא - שהם מתחילים לבקש את קרבת הבורא ברגע שהקושי צץ בחיים. למשל, פשיטת רגל, מחלה מסוימת, בעיותבשלום בית וחינוך הילדים וכדומה. בורא עולם רוצה שנשליך את הגאווה ונכניע עצמנו בפניו, שהרי הוא יודע מה הכי טוב בשבילנו, מכיוון שההכנעה לבורא היא הדבר הטוב יותר שיכול לקרות לאדם. וכאשר מסתלקת החשיכה הפנימית, אור גדול נכנס פנימה.
וכשהחשיכה הזו נעלמת, כשהגאווה נגמרת, בורא עולם נותן לאדם את הרצון והגעגועים לחפש את האור. בני אדם פעמים רבות שוכחים את הבורא בזמנים הטובים שלהם, אז הם הופכים לאנשים בעלי גאווה בגלל הכישורים והיכולות שהובילו אותם להצלחה. לזה התורה מתכוונת באומרה "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו). אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שוב ושוב שהגאווה היא השורש לכל הבעיות שלנו בחיים. לבני האדם יש נטייה טבעית לשכוח את הבורא בימים הטובים שלהם. המניעות, אם כן, הן תזכורות אהבה שבורא עולם צריך להיות חלק בלתי נפרד מחיינו, שאנחנו צריכים אותו, וההכנעה אליו היא המפתח לקשר הנפלא והמיוחד איתו.
הגאווה יוצרת מחסום בין האדם לבורא. כמו בלון הליום, ככל שהוא מלא באוויר כך הוא עולה מעלה, ככל שהאדם נפוח מהאגו שלו כך הגאווה שלו עולה ועולה... אבל ברגע שמניעה או קושי מסוים צץ בחיים הבלון מתפוצץ, האדם נכשל, וככל שהגאווה גדולה יותר הנחיתה כואבת וקשה יותר. אך יש לדעת שהנפילה אינה עונש, אלא הדרך של בורא עולם לעזור לאדם ללמוד ענווה מהי. וכל זמן שהאדם מלא בגאווה הוא לא יצליח ללמוד ולהכיר את האמונה. היא חוסמת לו את האור האלוקי ומונעת ממנו להגיע לנשמה.
שלמה המלך ע"ה אמר "איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף ליבו" (משלי י"ט, ג). במילים אחרות, אדם עושה מעשים אוויליים, מעשי כסילות ושטות, אך כשהוא סופג את התוצאות המרירות של מעשיו הוא כועס על בורא עולם. אבל במקום להאשים את הקב"ה, אנחנו צריכים להבין שהרצון שלנו לנהל את החיים שלנו כמו שאנחנו רוצים/חושבים/מבינים זה הדבר שמוביל אותנו ישר לזרועותיה של החשיכה. כשאדם מנסה להוביל בכוח, לשלוט ולרצות שהמושכות יהיו בידיו, הוא מסיים את המסלול חסר כל, חסר שליטה ומלא עוגמת נפש. הוא מרחיק את עצמו מהאמונה, מסרב להאמין שהשם הוא כל יכול ולכן מאבד את הכוח שלו. בנקודה זו החיים שלו נשאבים לתוך מערבולת הייאוש והעצבות, הוא מאבד את החיות שלו, מאשים את עצמו ושומר בליבו כעסים על הבורא.
מאמרים נוספים בנושא:
אם תרצה תרים גם משקולות
אני ואתה נשנה את העולם
הייתי רוצה ש...
וכל זה מתחיל כשהוא כבר בשיא 'כוחי ועוצם ידי', כשבורא עולם לא בתמונה אפילו לא "בטווח ראיה" שלו. ובעיקר, כשהוא חושב שהוא זה שמוביל את עצמו ליעד.
מאז שהנחש (היצר הרע) אמר לאדם וחוה "והייתם כאלוקים", טבע האדם לרצות להידמות ולהיות כמו אלוקים - ובשליטה מלאה, בלי שאף אחד יאמר לו מה לעשות. זו הסיבה שלא קל לוותר על הרגשת השליטה ולהכניע את עצמנו לרצונו ותפקידו של הבורא בחיינו. קשה לנו להודות שאנחנו הנבראים ולא הבוראים, שאנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר בלי העזרה והכוח שהבורא נותן לנו.
לאור הדברים לעיל, נוכל להבין עכשיו למה קל להשקיע את עצמו בדברים רוחניים חשובים, כמו לימוד תורה, גמילות חסדים ועוד, ולא בתפילה. כי תפילה, זה ללכת בניגוד לאגו. תפילה, היא הכרזה של האדם שהוא צריך עזרה, שהוא מוגבל ולא יכול להשיג את מה שהוא רוצה בלי עזרתו של הבורא.
המניעות והאתגרים של האדם בחייו מעוצבים במדויק בשבילו, בהשגחה הפרטית של בורא עולם, ונועדו לעורר תהליך של התבוננות והערכה מחדש של מעשיו וערכיו. אדם שנוהג עם זעם ומרירות כלפי הבורא מפסיד את כל המסר שהקב"ה מעביר, את הקריאה הפשוטה: לוותר על השליטה המדומה ולהיכנע לבורא. ואל לנו לפחד מ"איבוד השליטה" על ההגה, מהויתור על כסא הנהג, תנו אותו לבורא עולם בעיניים עצומות ולא תפסידו שום דבר. אדרבה, רק תרוויחו. מה? אמונה ואת כל הברכות שיש. ועל ידי הדבקות באמונה ובבורא עולם אדם זוכה לממש את הפוטנציאל האדיר הטמון בו. רבי מרדכי מלכוביץ' נהג לומר שבלי הקב"ה אדם לא יכול לחצות רחוב, אבל עם הקב"ה הוא יכול חצות את הים...
העצה הכי טובה שרבי נחמן מברסלב נותן היא - להשליך את עצמך בכל יום על השם יתברך - למסור אליו את כל התנועות, המעשים, הדיבורים והמחשבות, כי ברגע שאתה עושה את זה אין לך ממה לדאוג במהלך היום, שהרי השלכת את כל יהבך וביטחונך על בורא עולם.
וברגע שנעשה את זה, החשיכה תהפוך לאור.
