"ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם" (שמות יב,יז). '"ושמרתם את המצות". ר' יאשיה אומר: אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המצות. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד' (מכילתא). למה התורה רמזה זאת דווקא בהקשר למצה? מסביר המהר"ל שזה קשור לעניין של גילוי זמן: 'כדרך שאין מחמיצין וכו'. כלומר בודאי פשטיה דקרא אתא שלא יחמיץ את המצה, דהא 'מצה' כתיב, ומדהוציא בלישנא "ושמרתם את המצות", והוי ליה למכתב 'תשמרו מחמץ', מאי "ושמרתם את המצות", אלא לדרוש דכשם שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצוות. ואם תאמר מאי ענין זה לזה שתולה המצוה במצה, דטעמא דשייך במצה לא שייך במצוה, ומכל שכן שדבר תימה שרש"י הביא מדרש זה (מכילתא כאן) תוך פירושו, והוא רחוק מאוד מפשוטו, יראה דודאי טעם אחד לשניהם, כי אסרה התורה החמץ (פסוק טו), ואסרה גם כן העיכוב עד שתבא לידי חימוץ, שהרי לא הספיק להחמיץ. וענין זה היה מפני שנגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא הספיק עסתם להחמיץ (הגדה של פסח). ומאחר שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים אין כאן עיכוב, כי מעשיו במהירות ובכח גדול עד שאין כאן עיכוב. והענינים השכליים פעולתם שלא בזמן, לפי שהם אינם תחת הזמן ואינם פועלים בתנועה שממנה הזמן, ולפי מדריגת חשיבותם פעולתם בלי זמן. ולכך ציווה שאין מחמיצין את המצה להודיע כי פעולת השם יתברך בלי זמן כלל. ואף מצות אלקים, שהיא דבר ה', 'הבא לידך אל תחמיצנה', כי דבר ה' הוא מוטל עליו לעשות בלי זמן, לא כמו דברים של חול שהם גשמים שהם תחת הזמן נתונים, אבל אלו דברים אינם תחת הזמן, וצריך לעשות אותם מיד. וזהו דעת חכמים כאשר תדקדק בהם. ואם הוא מחמיץ את המצוה פוגם את המצוה כאילו היתה דבר שהוא תחת הזמן. ומזה תבין כי מה שאין מחמיצין את המצה ואת המצוה ענין אחד הוא, שאין שם ענין זמן באלו דברים. ואלו דברים הם דברים ברורים מאוד למבין, והארכנו בהם בספר גבורות ה'' (גור אריה). המלבי"ם מסביר שזה מטעם הלכתי, שעל גביו כבר נאמר גם לשאר המצוות: 'ושמרתם את המצות – השמירה היא שעושים סייגים וגדרים סביב להמצוה ומשמרת למשמרת (כנ״ל סי׳ כח) וכן ישמר שלא יבא לידי חמוץ וע״ז מביא מ״ש במשנה פסחים (דף מח ע״ב) תפח תלטוש בצונן ובמשנה שאחריו איזהו שיאור עיי״ש. ובגוף הדבר אם מצות שמור נוהג במצות ואם אינו נוהג רק במצה של מצוה נחלקו הגאונים הקדמונים. וזה ג״כ פלוגתת ר׳ יאשיה שהוא ס״ל שא״צ שימור רק במצה של מצוה שבלילה הראשון, ועז״א את המצות הידועים ר״ל מצת מצוה, ומזה הוציא לכל מצוה שצריכה שימור לבל תתחמץ, וכמו שמובא ברש״י יומא (דף לג) מגלה (דף ו)'. אולי למדו דווקא במצה כיון שראו בכך עניין כמשל על התורה והעולם, שהתורה נמשלה במים (ב"ק פב,א) והמים מתפיחים את הדגן שבא מגידולי קרקע, והדגן הוא עיקר מאכלו של האדם מגידולי הקרקע, כך שהשילוב ביניהם מרמז על התורה שיורדת לעולם ומתקנת את העולם, וכשמתעכבים (במצה) זה גורם להפיכתו לחמץ האסור בפסח, ולכן דרשו על מצוות התורה שבעיכוב זה כעין פוסלו. זה ההבדל בין חמץ למצה, ששניהם נראים באותיות דומות, רק הבדל בנקודה אחת שמשנה בין האות ה' לאות ח', כך גם מצוות התורה יש לעשות בזריזות שזה מראה על היחס לתורה, שאע"פ שמצד המעשים זה נראה אותו דבר, שהרי עושים את המצוה בפועל, בכ"ז ההבדל הקטן של הזריזות משנה בין האם זה היחס הראוי לתורה, שאתה פועל בזריזות בשל שיש בזה גילוי קדושה וגילוי רצון ה' בעולם, שזהו מצוות הקב”ה, לבין אם עושים שלא בזריזות שזה מראה על יחס שאינו ראוי למצוות וח"ו כלפי ה', כאילו אינו חשוב בעיניך; ולכן זה פוגם בגילוי המצווה ואורה בעולם. המצות מרמזות על יציאתנו ממצרים בחפזון, ויציאתנו ממצרים היתה כדי להיות עמו של ה', שלכן נאמר "צבאותיכם" כעין רמז לשם ה' צבאות, שאנו מגלים את שם ה' בעולם. לכן במצה יש בשורשה רמז על כלל עשיית המצוות בחפזון, כגילוי היותנו עם ה' שיסודו בחפזון לידבק בקדושה. אולי גם נדרש דווקא כאן כיון שהמצה קשורה לגאולה ממצרים בחפזון, ולכן זה מלמד שגם בקיום המצוות יש גילוי של חפזון הקשור לגאולה, שע"י תיקון העולם בשמירת תו"מ אנו מקרבים את הגאולה – שהעולם כולו יהיה מתוקן לה', ויש זמנים שהם מסוגלים לגאולה ואפשר שבאותו זמן יכלו ליגאל אם היו מגיעים לרמה מסויימת של קדושה, אבל היה חסר מעט בשל העיכוב בעשיית המצוות ולכן לא יזכו ליגאל; לכן זה קשור לגאולה ולחפזון ולמצוות (המצה היא מצווה). ועוד, הקדושה משפיעה בעולם, ולכן אפשר שאילו היתה נעשית המצווה בזמן מוקדם זה היה משפיע לעוד אחרים שעמדו לפני עשיית מצוות ויצרם תקפם, ואילו היתה נעשית אז המצווה שלך אז הם היו מרגישים יותר קלות לעשות מצוות בשל גריעת כח הטומאה בעולם, וכך היה משפיע עוד ועוד בעולם (ובטח אם מהעיכוב הוחמצה לגמרי המצווה ולא נעשתה כלל שזה משפיע בעולם). לכן זה נרמז כאן בעניין מצה שמרמזת על הפרדותנו מטומאת מצרים לקדושה (שאילו היו מתעכבים לא היו יוצאים עוד ממצרים כי היו נופלים בשער החמישים), כרמז להשפעה על הקדושה וגריעת הטומאה, שמשפיע הלאה בבנ"י להתחבר לקדושה; ומרמז שזה אף משפיע על גילוי הגאולה שבכל דור, שקשור לרמת הקדושה אז.