שלום הרב. שאלה בבקשה: ברור לי שמותר לומר תהילים להצלחת החיילים במלחמה, אבל רציתי לדעת אם מותר לי לומר תהילים אם כוונה מפורשת שהאויב ישמד ויבוא על עונשו, וכן לקללם בקללות כמו ימח שמו וכיוצא בזה.

שלום. ודאי שמותר וזאת מכיון שהם אנשים אכזרים ורעים. אולם אין לקלל רשעים מבני עמנו, ואף שישנם פרקי תהלים שבהם דוד המלך ע״ה מקלל נחרצות את אויביו, וכגון (תהלים קט): ״הפקד עליו רשע ושטן יעמד על ימינו: בהשפטו יצא רשע ותפלתו תהיה לחטאה: יהיו ימיו מעטים פקדתו יקח אחר״, וכו’.

וכנ״ל נמצא גם בתהלים לה, נח, סט ועוד רבים.

והמכוון בקוראו פרקים אלו על שונאיו עובר על איסור קללה כשם שלוקה המקלל איש מישראל, שנאמר )ויקרא ,י"ט, י"ד): ״לא תקלל חרש״, ולמה נאמר חרש? שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו, לוקה על קללתו (רמב״ם פכ״ו מהל‘ סנהדרין ה״א), דהיינו שקללו שלא בפניו ואין הוא יודע שזה קללו. ודבר זה אסור אע״פ שקלל בלא שם ובלא כינוי אף שכהאי גונא אינו לוקה (רמב״ם שם ה״ד-ה(.

ואין לומר שכיון שהוא ממילא קורא אינו עובר רק במחשבה כשמכוין על חבירו, שמצאנו שגם במחשבה לחוד הדבר אסור, דהרמ״א (סי‘ נג סי״ט) כתב שמי שהוא שונא לשליח צבור לא יעלה לספר תורה כשקורא התוכחות, והסביר המשנ״ב (ס״ק נח) שהחשש הוא שמא יכוון הש״ץ הקורא בהתוכחה נגד פניו, וחשש סכנה היא לו, ועל כן פסק הרמ״א שאפילו קראהו לא יעלה.

ודבר זה מוטל על הסגן שלא יקרא לזה לפרשת התוכחה מפני שסכנה היא. ואסור להקורא לחשוב על אף אדם בשעת קריאתו ענין קללה.

וכן כתב בספר חסידים (סימן תשסו): ״אחד היה רגיל לעמוד בתוכחה בספר תורה , פעם אחת כעס שליח צבור ואמר : לכבודך אני מתכוין, אמר אותו האיש מאחר שאתה סבור לכבדני בתוכחה אל תקראני בה. קרא אחר ואחר כך נתפייסו וקראו בתוכחה, ובאותה שבת היתה בת אותו האיש חולה , ומתה במוצאי שבת שקרא התוכחה בה, אע"פ שנתכוין לטובה היה לו לקבל בושתו משליח צבור שחשדו שלכבודו נתכוין . אע"פ

כן הראשונים היו קוראים עם הארץ לתוכחה כדי שלא יהא אדם חשוב קורא ויתקיימו דבריו. והוא אומר ומקללך אאור, אעפ"כ לא יתכן לכל מי שיקרא ש"צ שימנע מלעמוד שנאמר (משלי ג יא) ואל תקוץ בתוכחתו״.

וראה כמה הפליג בדבר זה הגר״ח פלאג‘י בספרו חקקי לב (יו“ד סימן נ) שלא יכוון בקוראו פרקים אלו על שונאיו, וז״ל: ״הנה פשיטא ודאי דמי שמבקש רחמים ח״ו על אחר שימות ב״מ איסור גמור הוא, אפילו יהיה אויבו ומבקש רעתו. דאם התורה ציותה ״כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו , וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו״, דאם אבידת ממונו הקפידה התורה כ״ש על אבידת גופו, וח״ו לא נחשדו ישראל על כך. ועוד יש איסור אחר משום דלא גרע זה ממקלל את חבירו שאפילו אינו מזכיר בשם ה‘ אסור, כ״ש אם מקללו בשם ה‘ דחייב מלקות״.

וגם בפלא יועץ (ערך ראש השנה) הזהיר על כך: ״בכל מקום שנזכר אויבים, ושונאים, וצרים, וכדומה, יכון על המקטרגים, כי הן הם אויבים האמתיים, אויבי השם ואויבי נפשנו״.

וכמו שאמרנו לעיל שכל זה הוא ברשעים מבני עמנו, אולם רשעי האומות רשאי לקללם ולכוון בקריאת התהילים למפלתם.