"ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה. ועשית אתה קטרת רקח מעשה רוקח ממלח טהור קדש" (שמות ל,לד-לה). 'ת"ר: פיטום הקטרת: הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעי' של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה' (כריתות ו,א). 'ת"ר: קטרת היתה נעשית שס"ח מנה, שס"ה כנגד ימות החמה, שלשה מנין יתירין שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים' וכו' (שם). 'דתניא ר' חנינא: למדנו לקטרת שמכפרת, דכתיב (במדבר יז, יב) "ויתן את הקטרת ויכפר על העם", ותנא דבי רבי ישמעאל: על מה קטרת מכפרת? על לשון הרע. אמר הקב"ה: יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי' (ערכין טז,א). הקטורת מכפרת על לשוה"ר, שזה חטא בדיבור, לכן תקנתו זה בחיבור לתורה שהיא מצוה שבדיבור (“ודברת בם"): 'אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנא' (משלי טו, ד) "מרפא לשון עץ חיים", ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר "חץ שחוט לשונם", ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה"' וכו' (שם טו,ב). לכן נראה שהקטורת מרמזת על קשר לתורה, ולכן מכפרת על לשוה"ר (כשהוא בחשאי כמו שהקטורת נעשית בפנים, וכשהלשוה"ר בפרהסיא אז המעיל מכפר עליו [שם טז,ב]). לכן היא נעשית כנגד ימות השנה, שהתורה עוטפת ומנחה אותנו בכל זמן (וזה חצי בבוקר וחצי בין הערבים, כרמז שהתורה תמיד אתנו בין בזמנים שיש לנו אור ושמחה ובין בזמנים של צער, תמיד התורה מורה לנו את הדרך ועוזרת לנו. וכן אולי כרמז לשני חלקים בתורה – מצוות עשה ומצוות ל"ת [בבוקר עולה האור כרומז לעשיה חיובית, ובין הערבים לקראת החשכה כרמז שצריך להתרחק מהחושך-הרוע, שזהו ל”ת]), ועוד שלושה מנים ביוה"כ, כרמז שיש בו גילוי חשוב (ולכן שלושה כרמז לחזקה [או כנגד שלושת חלקי התורה – תורה משנה ותלמוד]) שביוה"כ התורה ירדה אלינו ע"י משה מסיני, וכך אנו יכולים להתחבר אליה בפועל בלימוד ועשיה. בקטורת יש אחד עשר סמנים, נראה שזה כנגד גילוי תורה בשלמות שזהו תורה שבכתב ותושב"ע, שבתורה שבכתב יש חמשה חומשים, ובתושב"ע יש ששה סדרים (משניות), כך שסה"כ יחד זהו 11. בכמות המנים יש חלוקה לחמש כמויות (70,16,12,3,9) כך שנראה שזה מרמז כנגד חמשה חומשי התורה. בספר בראשית יש כעין חלוקה של ארבעה זמנים – מהבריאה עד אברהם, אברהם, יצחק ויעקב (ובניו). לכן יש כנגד זה ארבעה סממנים שבהם שבעים מנה בכל אחד, כרמז שהם כעין אבות העולם (שגם אדם הראשון היה אב של כולם, ובפרט שכיון שהיה יציר ה' ישירות, אז היתה בו מעלה מיוחדת – ובפרט בהתחלה קודם שחטא), ולכן שבעים כרמז לשבעים סנהדרין שהם ראשי ומיוחדי העדה (וכעין אב, שהרב נקרא גם אב [ספרי; דברים ו,ז]). או כרמז לגילוי שיש בהם כנגד בריאת העולם, שנברא בשבוע ונעשה ע"י עשרת המאמרות (ולכן יוצא שבעים [7X10]), שהאבות באו לתקן את העולם, לחברו לגילוי האלוקי שבו (שזה מתגלה בתורה שנתנה בעשרת הדברות שכנגד עשרת המאמרות), ואדם הראשון היה בשלמות הקדושה קודם שחטא, שהיה אז גילוי ה' שלם בעולם כולו, וכן הוא נברא בשביל גילוי שם ה' בעולם. (אולי 'צרי' מרמז על צורה [שנשמע קצת כדומה ומרמז למילה צורה] – שה' צר צורה באדם הראשון כשבראו [וכן את כל העולם, צר את יצירה של העולם]. 'ציפורן' רמז לציפור, שעולה במעופה למעלה כרמז לאברהם שהחל לעלות את העולם ע"י שקרא בשם ה'; וכן הוא היה השליח הראשון לקרוא בשם ה', ולכן כעין מלאך [שזהו שליח] שיש לו כנפיים, כעין ציפור; אולי גם כעין נשמע דומה לקיצור 'צי פארן', שפארן זה אחד מהשמות של סיני [שבת פט,א], וכך רומז כעין 'צי' אוניות ששטות על המים – שהתורה נמשלה למים, וכך אברהם קרא והפיץ את התורה בעולם ורבים [כעין צי שלם] התחברו אליו והתגיירו. 'חלבנה' נשמע כמו חלב, שזה מה שמקריבים על המזבח, שיצחק עלה לקרבן בעקידה [והחלבנה ריחה רע, שהיא כנגד הפושעים שמצטרפים לציבור בתענית {כריתות ו,ב}, זה מתגלה בכנגד יצחק שהוא זה שמרחם על החוטאים ולוקח על עצמו לכפר להם לעתיד לבא ולא אומר כשאר האבות שיענשו {שבת פט,ב}, שזה כרמז לפושעים בזמן תענית שבאים להוריד את העונש, לבטל את הגזרה שיש בעולם]. 'לבונה' מרמז על יעקב שירד ללבן ואצלו התחתן והקים את שבטי בנ"י). גם בספר שמות יש כעין ארבעה עניינים – גלות, וגאולה, מעלה בקדושה (בים סוף במתן תורה ובמשכן), וירידה בחטא העגל. לכן כנגד זה יש ארבעה סמנים של 16 מנה כל אחד, כרמז לעשר ושש – במעלת הקדושה בהר סיני היה שמיעת עשרת הדברות, ומצד שני בחטא העגל זה היה בשעה השישית שבאו למרוד (שבת פט,א) [וכן חטאו שש שעות, כיון שטעו ביום, והחלו לעבוד את העגל למחרת בבוקר, כך שיצא שחטאו שש שעות עד שמשה בא]. הגלות באה בעקבות שבנ"י התרבו וילדו ששה בכרס אחד (שמו"ר א,ח), שאז אמר פרעה שבנ"י רבים ויש חשש שיצטרפו לאויבים במלחמה, ולכן צריך לענות אותם (שמות א,י); ומצד שני הגאולה באה בעקבות עשרת המכות, לכן יש גילוי של שש ועשר ולכן נרמז ב-16 מנה כנגד ספר שמות. (אולי 'מור' מרמז ללשון מר – כנגד הגלות. 'קציעה' כלשון 'קצע' – שזהו 'חתך' ['המקצע'; משנה כלים כז,ד], שה' הכה את מצרים וכעין חתך ולקח מהם את מה שהיה להם. 'שיבולת נרד' כעין רמז שה' ירד [נשמע קצת כלשון נרד] לסיני לתת את התורה, וזה היה בארבעים יום, שכך זהו גימטריה של 'נרד' - 'מ' ירד', שה' ירד כדי לתת את התורה שנתנה בארבעים יום, לבנ"י שהיו אז ששים ריבוא שזה נרמז בשבולת, שהמשל של ישראל כחיטים מרמז [בין השאר] שבנ"י עלו ממצרים במנין - בששים ריבוא [שיר השירים רבה ז,ג]. 'כרכום' כרמז לנפילה בעגל שזהו בושה, שזהו כרמז ללשון בושה - 'נתכרכמו פניו' [במדבר רבה יט,ד] {וכאן אין זה כנגד פושעי ישראל, כי עשו את העגל בטעות שחשבו שזה יהיה תחליף למשה ולא כפושע בכוונה, אלא הוטעו ע"י הערב רב}). ספר ויקרא זהו ספר תורת כהנים, וכיון ששבט לוי הופרש לעבודת ה', אז שבט יוסף התחלק לאפרים ומנשה כיון שצריך להיות 12 שבטים בבנ”י (שיש חשיבות במספר 12 בשבטי ישראל), לכן זה נרמז ב-12 מנה שיש בקושט. וכן ה' קרא לבנ"י במתן תורה "ממלכת כהנים", וכיון שחטאו בעגל אמרו האומות שה' לא יסלח לנו, וה' מחל ומראה זאת במשכן בהשראת השכינה (שמו"ר נא,ד); לכן זה מראה על מעלתם של ישראל כממלכת כהנים, ולכן זהו 12 כרמז לבנ"י, בספר של הכהנים – ויקרא. ('קושט' מרמז ל'קשט' [משלי כב,כא] = אמת, שבנ"י מגלים את האמת הגדולה בעולם, ולכן זה מתבטא ב-12 כרמז לגילוי שלם [כמספר כל הקוים שיש במרובע], שכל מציאותנו מכוונת לאמת – לגלות את שם ה' בעולם, להיות ממלכת כהנים לה'). ספר במדבר מחולק כעין לשלושה ספרים (שיש בו שלושה ספרים, או שהוזז פרשה ממקומה כדי לחצוץ, ולכן כעין אחד חוצץ בין השניים, ולכן כעין כמו שלושה [שבת קטו,ב-קטז,א]), ולכן בקילופה יש שלושה מנים (וזה מלשון קילוף – חיתוך, שה-נ' ההפוכים חותכים את הספר לשלושה ספרים [או כעין שלושה]). ספר דברים הוא ספר דברי משה לפני מותו, ולפני הכניסה לארץ, ולכן זה נרמז שהקנמון תשעה מנים, כרמז לזמן הלידה שמביאה את האדם לעולם – לשליחותו בעולם, וכאן זהו סוף שליחותו של משה בעולם, וכן לקראת הכניסה לארץ, שכאן זהו התנהגות אחרת ממה שהיה במדבר, כעין עולם חדש ולכן נרמז בתשעה כעין חדשים, וכן האנשים שעכשיו נכנסים זה הדור החדש (שדור יוצאי מצרים מתו במדבר) ולכן כרמז ללידת אדם. (אולי 'קנמון' רומז למעלת א"י, שזהו הריח הטוב שהיה בכל הארץ וגם הוא היה נפוץ מאוד בארץ [עד שאפילו גידלו אותו לעיזים]: 'אמר רבי יהודה: עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל' [שבת סג,א]. 'רִבִּי חוּנָא בְשֵׁם רִבִּי אָבִין: קִנָּמוֹן מַאֲכָל עִזִּים הָיָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְגַדְּלִין אוֹתוֹ' [יר' פאה ז,ג]. אולי גם כעין רמז כעין קיצור 'קונם המון', שקונם זהו לשון קרבן [משנה נדרים א,ב], שחיי משה היו בדבקות וחיבור לה' כעין קרבן [ובפרט עכשיו שהולך למות כעין עולה לשמים כקרבן], ועכשיו הוא מביא את דבריו שזהו דבר ה' [ממעלתו כקרבן], ששכינה מדברת מגרונו, להמון – לבנ”י, שזהו ספר דברים). הקטרת היתה שס"ח מנים, כרמז לתורה שאדם לומד בפיו, 'ש-סח' בזה את דבר ה'.