מובא ב"שפת אמת" בשם אביו: "בשם אבי מורי ז"ל, שביאר מחלוקת בית שמאי ובית הלל אי מוסיף והולך או פוחת. ואמר, דיש באש עניין המאיר, והשורף (כלומר, כל אש מביאה עמה שני כוחות - כוח "מאיר" וכוח "שורף").. ובית שמאי סבירא להו, כי מקודם צריכים להיות "סור מרע", וזה פוחת והולך (ששיטת בית שמאי היא שיטת האש, ביעור הרע, ועם הזמן ככל שמתגברים על הרע, נזקקים לפחות אש), ובית הלל סבירא להו, העיקר להיות מוסיף והולך, ובזה ההתלהבות המאיר בו מטהר גופו ומבער ממילא הפסולת".

כידוע, נחלקו בית שמאי ובית הלל במסכת שבת (כא, ב), באופן הדלקת הנרות:

לפי בית הלל, הכלל הוא "מוסיף והולך", כלומר, כל יום מוסיפים במספר הנרות (ביום הראשון אחד, בשני שניים וכו') ואילו לפי בית שמאי הכלל הוא "פוחת והולך" - כל יום מפחיתים את מספר הנרות (ביום הראשון שמונה, ביום השני שבעה וכו').

מה שורש מחלוקתם? והאם יש קשר בין מחלוקת זו לבין תפיסתם הכללית של בית שמאי ובית הלל במקומות אחרים?

הגר"ש זוין זצ"ל, בספרו "לתורה ולמועדים" מסביר את המחלוקת על פי "שפת אמת" בדרך הבאה: בעומק הדברים, מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא, האם בחנוכה העיקר הוא ה"אש" או שהעיקר הוא ה"אור".

במאבקי החיים, בחיפוש אחר הגברת הטוב והפחתת הרע, יש שתי דרכים: דרך ה"אש" ודרך ה"אור": דרך ה"אש" היא להילחם ברע ישירות, לשרש אותו מן העולם. דרך אחרת, היא דרך ה"אור", כלומר, פחות להילחם באופן ישיר ברע, אלא להדגיש את האור, את הטוב, להתמקד בו ולהגביר את כוחו, וכך מסתלק הרע מאליו.

בית שמאי נוקטים בשיטה מחמירה. לשיטתם, דרך העבודה העיקרית היא ה"אש". אדם החפץ בטוב, צריך לכלות ולבער את הרע, וכך יתגבר מאליו הטוב. לעומת זאת, לשיטת בית הלל, דרך העבודה העיקרית היא ה"אור" - אדם שיש בו רע, יגביר את האור, את הטוב, עד שיכלה הרע.

מחלוקת זו בין בית שמאי לבית הלל חוזרת על עצמה באופן עקבי בכמה מקומות. למשל, המעשה הידוע באותם גרים שבאו אל שמאי ואל הלל להתגייר (כמובא בגמ' במסכת שבת דף לא): גרים אלה באו בבקשות מוזרות - להתגייר על מנת להיעשות כהן גדול, ללמוד את כל התורה על רגל אחת, ולקיים רק את התורה שבכתב. שמאי דחה את אותם גרים מיד, לשיטתו, אדם הבא לקבל על עצמו את דרך האמת, צריך תחילה לבער ולשרש מעצמו את אותן תאוות או נטיות קטנוניות שהתגלו בבקשות אלה, ובמצב הנוכחי אין מקום לקבלם. לעומתו, סבר הלל שיש לקבלם כפי שהם, ולהגביר את האור עד שיסור הרע מאליו (כפי שאכן אירע שם). דוגמה נוספת היא המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל (כמובא באבות דרבי נתן, ב, ט): "בית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו.. ובית הלל אומרים, לכל אדם ישנה. שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים".

והנה, בחנוכה, השתמשו החשמונאים בשתי הדרכים, ב"אש" וב"אור" - הם נלחמו במתייוונים ובדרכם (זוהי ה"אש"), והפיצו את אור התורה שהלך והתגבר (זהו ה"אור"). ונחלקו בית שמאי ובית הלל לשיטתם, מה מהם הוא הדבר העיקרי שנרות חנוכה מסמלים - ה"אש" או ה"אור" (ובלשון הרב זוין זצ"ל, האוֹר או האוּר).

בית שמאי סוברים שהנרות מציינים את ה"אש", וממילא בהדלקה הסדר הוא "פוחת והולך", שהרי ככל שחולף הזמן והרע כלה, כך יש צורך בפחות ופחות אש. ואילו בית הלל סוברים, שהנרות מציינים בעיקר את ה"אור", ולכן בהדלקה הסדר הוא "מוסיף והולך" - האור הולך ומתגבר, עד שהוא מתגבר לחלוטין על הרע.

מהאתר: לימוד יומי - https://limudyomi.com/