"ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי" (בראשית לט,ז). '"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים" וְגוֹ'. הרהורי דברים היו שם. מי הרהר? יוסף הרהר. אמר: כשהייתי בבית אבא היה אבא רואה איזה מנה יפה היתה שם, והיה נותנה לי, והיו אחי מכניסין בי עין רעה. עכשיו שאני כאן מודה אני לך שאני ברווחה. אמר לו הקב"ה: הטליס חייך שאני מגרה בך את הדוב' (ב“ר פז,ד). יוסף התרגל לנוחות בהיותו בבית פוטיפר, שחי ברווחה, ולכן ה' גירה בו את אשת פוטיפר (ובפרט שאמר שבהיותו בבית אביו אחיו קינאו בו, וזה פגם בנוחותו, ואילו עכשיו הוא בנוחות ואין מי שיקנא בו. לכן ה' גלגל עליו את ניסיון אשת פוטיפר, ועכשיו שהוא לבדו [הטליס – אדם בודד] הניסיון קשה יותר, שאין מי שיזרזו ויחזקו לעמוד בניסיון – כנגד שחשב שעדיף לו כאן לבדו בלא אחיו). אולם מדוע חז"ל משתמשים בכינוי של דוב לכנות את אשת פוטיפר (גם בב”ר פד,ז. וב-פז,ג [אמנם דוב הובא גם כמשל באחרים (בפו,ג-ד). אולם אפשר שזה בעקבות שאשת פוטיפר נקראה דב אז השתמשו בדימוי הזה גם בכל הקשר הזה]), למה דווקא דוב? מסביר המהרז"ו שזה מרמז על ההעזת פנים שלה – שדרשה לזנות בפה מלא: ' … ואיתא בפר"א ריש פל"ז "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב", הארי יש לו בושת פנים והדוב אין לו בושת פנים. וכמ"ש לקמן ר"פ פ"ז העיזה פניה כו' ובזה דומה לדוב' (מהרז"ו; ב"ר פד,ז). בפשטות אולי אפשר שדוב נראה קצת כמו אדם (כשעומד זקוף לפעמים) גדול ושמן, שכך זה רמז לאשת פוטיפר שהיתה גדולה, ובזמנים של פעם אשה שמנה היתה נחשבת ליפה, ולכן זהו שמנסה אותו עם דובה, עם אחת שנראית יפה שנמשכים אחריה, כרמז לניסיון הקשה שבו התנסה. בנוסף היתה גדולה כיון שהיה לה אוכל בשפע, ולכן זה מידה כנגד מידה על שהוא הרגיש עצמו בשפע. גם נראה שבאו לומר כנגד שהיתה אורבת לו ומנסה אותו כל הזמן, עד השיא שנשארה עמו בבית כשכולם הלכו, שהיא ארבה לו כדי להחטיאו. לכן זה נרמז בדוב עליו נאמר "דב ארב הוא לי" (איכה ג,י), כנגד שארבה לו. בנוסף כיון שרצתה לזנות עמו, להחטיאו, ונמשכה אחרי זה בצורה קשה ביותר, זה כעין הנאמר בפס' על דוב שכול שהוא פועל בצורה חזקה ביותר, וזה נאמר בהקשר לחטא (שעדיף להפגש עמו מאשר באדם שמחטיא): "פגוש דב שכול באיש ואל כסיל באולתו" (משלי יז,יב); '"פגוש דוב שכול באיש" - טוב לאדם שיפגע בו דוב משכל ואל יפגע בו אחד מן הכסילים המסיתים אותו לסור מה' ומתורתו' (רש"י). '"פגוש" – מוטב לפגוש באיש דוב שכול מבניו, אשר דרכו להרוג אשר יפגוש בעבור מרירת הלב, ועם כל זה, יותר טוב שיפגוש הוא בו משיפגוש בו איש כסיל בעת ידבר איוולתו להסית לעבירה' (מצודות). כרמז לחוזק תאוותיה וניסיונותיה כדי להחטיאו. גם דב שכול דרכו להרוג, כרמז שידע יוסף שאם יסרב לה זה יעלה לו בחייו, כך שזה היה תוספת גדולה לקושי של הניסיון, שלזה רמזו בכינוי דוב, לרמז לפס' על הדב והמחטיא, שבו נאמר “דב שכול”. אולי גם מרמז על שכול מילדים, כרמז שפוטיפר נעשה סריס שלא יכול להביא ילדים (סוטה יג,ב), ולכן זילזלה בו וזה עוד יותר הגביר אצלה את התאוה אל יוסף (אולי גם כיון שזה נעשה בעקבות שקנה את יוסף למשכב זכר, אז זה הגביר אצלה את הקשר ליוסף, שנמשך פוטיפר אליו ולכן גם היא היתה שותפה בזה). יותר מזה, דוב שמזכיר שכול בשל הפס' "דוב שכול", מרמז כאן על הסיבה שה' גירה ביוסף את "הדוב”, שזה משום עניין של שכול, שאביו היה יושב באבל; כמו שאומר רש”י: '"ויהי יוסף יפה תואר" - כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה: אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך? אני מגרה בך את הדוב' (רש"י; בר' לט,ו). בנוסף, דב שכול הכוונה מילדיו, שכך כאן דוב כעין מתייחס לרמז על כך שהיה לה רצון לשכב עם יוסף בשביל ילדיה, שראתה בכוכבים שמיוסף יצא לה בן: '"וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא" ולא היה צריך קרייה למימר אלא "ויוסף הורד מצרימה", ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו? ... ר"ש בר נחמן אמר: כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים. דא"ר יהושע בן לוי: רואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן, ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה, הה"ד (שם מז) "מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך"' (ב"ר פה,ב). וכן נרמז בפס' כאן שזה קשור לראיה בכוכבים (שזהו שראתה שיצא ממנה בן כמו שאומר רשב”נ): 'רבי מנחמא בשם רבי ביבי אמר: כך היה וסתן של עובדי כוכבים, כיון שהיה אחד מהם לוקח עבדים היה הולך לו אצל אסטרלוגוס, וא"ל: הנה טבא נחשא טבא. אין לשון זה "ותשא" אלא לשון איסטרולוגין, המד"א (דברים ד) "ופן תשא עיניך השמימה" וגו'' (ב"ר פז,ד). שזה הסיבה שרצתה אותו, ולכן זה נרמז בדוב לרמז על הקשר לבנים (כעין מרמז על דב שכול מבנים – שיש לו יחס חזק לבניו, שכך היא לא רוצה להיות שכולה מילדים ממנו, אלא שיהיה לה ממנו ילדים). בנוסף נראה שרמזו כאן חז"ל שזה בא בעקבות שסלסל בשערו כשלא היה ראוי לעשות כך (שהרי אביו באבל), ולכן נענש שזה גירה אותה (שראתה אותו יפה תואר ויפה מראה בעקבות כך) ורצתה לשכב עמו, שזה נרמז בדוב שמרמז על שיער: ' … ותני רב יוסף: אלו פרסיים ... ומגדלין שער כדוב' וכו' (מגילה יא,א). אולי גם יש בכינוי דוב רמז לניסיון של יוסף, האם ימשך אחר תאוות הזנות ובכך יגרע מישראל או ימשך אחר הקדושה וישאר בבנ”י: '(בראשית לט, יב) "ותתפשהו בבגדו לאמר" וגו'. באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות, דכתיב (משלי כט, ג) "ורועה זונות יאבד הון"' וכו' (סוטה לו,ב). לכן זה נרמז בשם דוב שאפשר לכתוב מלא (עם וו) או חסר (בלי וו), שכך 'דב' זה בגימטריה שש, כרמז לחומריות העולם שנבראה בששת ימי המעשה, וכן ביום שישי האדם נעשה בעל תאוה ובפרט ביצר העריות (בשל חטא עץ הדעת), שזה רומז לצד החומריות, אם היה נמשך אחר הגשמיות והתאוה וחוטא איתה. מצד שני, 'דוב' זה גימטריה של 12 כנגד שבטי ישראל הקדושים, שאם יעמוד בניסיון לא יגרע מהם אלא ימשיך להיות חלק משנים עשר השבטים. וההבדל הוא באות וו' (=מלא או חסר באות וו), שזה בגימטריה שש, כנגד התושב"ע (ששה סדרי משנה) שקשורה בגילוי הנשמה שבנו (שמעבירים בע"פ ואנו לומדים ומחדשים בתורה בעוה”ז [להבדיל מתורה שבכתב שזה ניתן כמות שהיא ישר מה']. וכן זה מתייחס לתורה לעשיה למעשה, כמו שכאן נדרש לפעול במעשה בעולם ע"פ התורה), שכך עכשיו תלוי האם יאיר צד הקדושה שבו ואז יעמוד בניסיון, או שלא ואז יכשל. אולי אפשר שרומז בעומק למדרש על כסא שלמה (ספרי דאגדתא על מגילת אסתר, מדרש אבא גוריון א), שמספר שבשלב הרביעי שבכסא היה: 'רביעית צבי [וכנגדו] דוב'. כך שאולי נאמר כאן דוב כרמז שזה קשור לעלייתו של יוסף למלכות, שזה יהיה ע"י שיושלך לכלא ושם יפגוש את שר המשקים וכו'. בעקבות עלייתו למלכות ירדו בני יעקב למצרים ויהיו תחת חסותו. א"י נקראת ארץ הצבי (דניאל יא,טז). כך נרמז שמה שה' גירה את אשת פוטיפר ביוסף זה היה כדי שבסוף יעלה למלכות ובנ"י ירדו למצרים. לכן נרמז בדוב כרמז לחיות שבכסא המלכות של שלמה, שזה רמז לישיבה של יוסף כמשנה למלך במצרים (כעין שעיקר המלכות היא של יהודה [וזהו כסא שלמה שמיהודה], ויוסף כעין משנה לו), ומזה נעשה ירידה מארץ הצבי (מא”י), שזהו דב כנגד צבי, שירדו מארץ הצבי למקום בו התגלתה מלכות יוסף בעקבות מעשה הדב – אשת פוטיפר (ואף יוסף התחתן עם בתה בעקבות עלייתו למלכות: "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה ויצא יוסף על ארץ מצרים" [בראשית מא,מה], כך שכמרמז גם על מלכות יוסף על מצרים כקשורה בדב). אולי אפשר גם שדרשו כנגד הפס': “כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש" (עמוס ה,יט). [הפוגעים הם אריה בשדה, דב בעיר, ונחש בבית – ראה בסנהדרין צח,ב]. שכך יוסף הורד למצרים ע"י שיהודה יעץ למכרו, ולכן זהו כנגד נס מאריה. שמרמז על היותו בשדה בחוץ, שבו האיש בפס' רץ לברוח, שכך מכרוהו בשדה, ויהודה נקרא "גור אריה" (בראשית מט,ט). אח"כ בהיותו בעיר פגעה בו אשת פוטיפר, ולכן היא כנגד הדב. הדוב כעין נכנס לעיר, ולכן זה נאמר באמצע, לא בריצה בחוץ ולא בתוך הבית. כך כרמז כעין שיוסף היה הולך בעיר, מביתו לבית פוטיפר, שנאמר “ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו" וגו' (בראשית לט,יא), כך שלא גר שם. ובפרט לדעה שמה שנאמר שבא הביתה זה לחטוא, אז כעין רמז (בפיסוק לדרשה שלא כפשט) "ופגעו הדב ובא הבית" שכיון שפגע בו הדוב – שגירתה אותו אשת פוטיפר אז בא הביתה לחטוא. אח"כ נפגע ע"י שר המשקים, שלא דיבר עליו למלך כשהשתחרר כמו שיוסף סמך עליו, ואף כשכבר דיבר למלך אמר זאת בצורה שמבזה את יוסף כדי שיזלזל בו פרעה ולא יעלהו לגדולה: '"נער עברי עבד" - ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה מזכירו בלשון בזיון. "נער" - שוטה ואין ראוי לגדולה. "עברי" - אפילו לשוננו אינו מכיר. "עבד" - וכתוב בנמוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים' (רש"י; בראשית מא,יב). לכן זהו נשיכת נחש שמרמז על חטא בלשון הרע ('ולך מה הנאה יש לך - שאתה נושך בני אדם והורגן. והוא אומר: מה יתרון לבעל הלשון שמספר לשון הרע אע"פ שאין לו הנאה. ולפיכך מביאו הקב"ה בדין אצל נחש כדי שיתבייש, מפני שהשיא אדם הראשון ומתביישין עמו מספרי לשון הרע' [רש"י ד"ה 'ולך'; תענית ח,א]). זה נרמז ב"ובא הבית וסמך ידו על הקיר" כעין שהכניסוהו וסגורו ב"בית הסהר" (בראשית לט,כ), שבו הקירות סוגרים עליו (ואף היד סמוכה, כיון שהיא משוחררת, אבל רגליו אסורות באזיקים: "ענו בכבל רגליו [רגלו] ברזל באה נפשו" [תהלים קה,יח]), ששם היה המעשה עם שר המשקים. וזה בעניין שסמך על שר המשקים, וכך נרמז "וסמך ידו" כרמז שסמך עליו (וכן השליח הוא ידו הארוכה של המשלח), אבל שר המשקים התנהג כנחש.