"וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים. גמלים מיניקות ובניהם שלשים פרות ארבעים ופרים עשרה אתנת עשרים ועירם עשרה" (בראשית לב,יד-טז). מדוע שלח יעקב דווקא חמשה דברים? (בפשטות אלו חמשת הסוגים שהיו בידו, ולכן נתן מכל סוג). 'העונה האמורה בתורה: הטיילין בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחד בשבת, הגמלין אחד לשלשים יום, הספנין אחד לששה חדשים, דברי רבי אליעזר … ממנחה ששלח יעקב אבינו לעשו אחיו למד רבי אליעזר, ששילח לו כדרך הארץ (בראשית לב) "עזים מאתים ותיישים עשרים" חד לעשרה, "רחלים מאתים ואילים עשרים" חד לעשרה, "גמלים מיניקות ובניהם שלשים" אמר ר' ברכיה: הן על ידי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פירסמו הכתוב. "פרות ארבעים ופרים עשרה" חד לארבע דאינון לעיי, "אתונות עשרים ועיירים עשרה" חד לתרי דאינון לעיי' (יר' כתובות ה,ז). במשנה אומר ר"א שמצוות עונה משתנה ע"פ העבודה של הבעל, והיר' מסביר שלמד זאת מהמנחה ששלח יעקב. לפי זה גם מובן שר"א מביא חמשה סוגי עבודות שהם המצויות, כנגד שבמנחה שלח יעקב חמשה סוגי בהמות; וממילא גם מובן שיעקב שלח חמשה כגילוי לעניין העונות השונים שמתגלים בחמשה סוגי עבודות. (אולי גם הבהמות נשלחו זה זכרים ונקבות ולכן מרמז על שמיועדים לפו"ר ויש הבדל ע”פ הקושי שבמלאכתם; ובאמצע נאמרו הגמלים שבהם נרמז על צניעותם כרמז שזה בא לרמז על יחסים כראוי, שאדם צריך להקפיד על צניעות, שלא לבא על אשתו כתרנגולים, אולם מצד שני גם שלא להתרחק מאשתו, אלא דווקא בזמן שצריך להיות, שכך זהו השלמות – הצניעות יחד עם זמני העונות, ולכן זה נאמר באמצע כשורש לחשיבות של העונות, שזהו הפו”ר כראוי). נראה שיעקב שלח לעשו ברמז למצוות עונה שיש בה זמנים שונים, שיש בזה גילוי של זמני עבודה ויחסי אישות כראוי, כדי לרמז לו שכל מעשיו אצל לבן שלקחו הרבה זמן זה היה בשל השליחות ששלחו יצחק ורבקה לקחת אשה מלבן, שלכן נאלץ לעבוד שם הרבה זמן בשביל נשיו, ואף בשביל פרנסה נשאר כמה שנים – שבכך קיים את מצוות כיבוד הורים, ואף מצד יישוב הארץ היה מותר לו כיון שמותר לרדת זמנית לחו”ל בשביל כך ('אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה אבל לשכון בחוצה לארץ אסור' [רמב”ם הל' מלכים ה,ט]). בכך רמז לעשו שמה שבא אליו עכשיו למלחמה, ויש בידו זכות של כיבוד הורים (שעשה עשו בזמן שיעקב היה בחו"ל) וביעקב יש חסרון (בכיבוד הורים, ואף) של אי קיום מצוות ישיבת א"י, אין בזה באמת כח לפגוע בו, כיון שגם הוא קיים מצוות כיבוד הורים בכל הזמן זה, ע"י שהיה בשליחות ההורים לקחת אשה – ולקח כמה זמן שלקח, ואף העבודה זה כחלק מהאיחוד הראוי עם האשה, שיוכלו לחיות כמו שצריך בצורה טובה (ולא בעוני, שלכן מסכימה למעט בעונה בשביל הפרנסה), ואין בו חטא על שיצא מהארץ כיון שקיים בכך יציאה לישא אשה ולסחורה, שזה מותר. אולי אפשר עוד שמובא במדרש: '"מַלְאָכִים" אלו שלוחי בשר ודם, רבנן אמרי: מלאכים ממש. א"ר חמא בר חנינא: הגר שפחת שרי היתה ונזדמנו לה חמשה מלאכים, זה שהוא אוהבו של בית עאכו"כ' וכו' (ב"ר עה,ד), המדרש מביא  שיעקב שלח לו מלאכים ממש, כיון שאם להגר נשלחו מלאכים אז ודאי שגם לעשו מגיע שישלח לו מלאכים. אולם מתוך זה גם אפשר להבין בעומק שרמז לו יעקב שיתבונן על הגר שממנה יצא ישמעאל, שהוא חשוב ומבורך כבן אברהם, אבל הוא לא עיקר אברהם אלא דווקא יצחק שהוא ממשיך דרכו. שבזה מובן מדוע שלח מנחה של חמשה סוגים, ושלח כל סוג לעצמו ("ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו" [בראשית לז,יז]; '"עדר עדר לבדו" - כל מין ומין לעצמו' [רש"י]), כרמז שיש כאן חמשה שהם שונים בעולם, שלכל בהמה יש יעוד משלה, כמו שלכל מלאך יש שליחות משלו בעולם, וכן הולכים בעדר נפרד משלהם להדגיש את יחודו בעולם לעצמו. בכך רמז לו על החמשה מלאכים שנשלחו להגר, שרמז לו שגם הוא אע"פ שהוא מבורך, כמו שיצחק ברכו (אחרי הברכות שברך את יעקב), בכ"ז יעקב הוא הממשיך האמיתי של יצחק, ולכן מה שקיבל את הבכורה והברכות זה משום שמגיע לו ולכן אין לו לכעוס על כך; וכן לא יוכל להזיקו כי הוא נשמר משמים, כמו שנעשה להגר שנשלחו אליה מלאכים משמים (ולכן גם שיסתפק בברכות שקיבל, כמו שישמעאל הסתפק במה שנתברך משמים). אולי גם יעקב רמז לעשו שהוא מחובר לקב"ה ולכן לא יכול לו, כמו שמביא המדרש: ' .... ואף יעקב היה מזכיר לעשו שמו של הקב"ה ליראו ולבהלו, שנא' "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים". משל למה הדבר דומה: לאחד שזימן את חבירו לסעודה והכיר בו שהיה מבקש להרגו, אמר: דומה טעם תבשיל זה כטעם אותו תבשיל שטעמתי בבית המלך. אמר: ידע ביה מלכא. מסתפי ולא קטליה. אף כך יעקב, כיון שאמר לעשו: "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים", אמר עשו הרשע: הגיעו הקב"ה לכבוד הזה, שוב איני יכול לו' (ב”ר עה,י). החיבור לקב"ה זה ע"י תו"מ, וכך גם רמז לו ע"י השלוחים ששלח (שיאמרו לו ברמז) שהוא דבק בתו”מ ולכן לא יכול לו: "ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה" (בראשית לב,ה), 'דבר אחר: "גרתי" בגימטריא תרי"ג, כלומר: עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים' (רש"י). לכן שלח לו חמשה סוגי בהמות כנגד חמשה חומשי תורה (ובעדרים כעין שבכל ספר יש כמה מצוות שנאמרו בו), וסה"כ יוצא גם עשרה כשמחשיבים שיש בכל סוג זכר ונקבה (כך שכפול), שכך רמז לו על עשרת הדברות שהם שני לוחות של חמשה דברות בכל לוח (כדימוי בחמשה סוגי בהמות), והם זה כנגד זה – דברה קשורה לדברה שמולה ('כֵּיצַד נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת? חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה. כְּתִיב "אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ", וּכְנֶגְדּוֹ "לֹא תִרְצָח", מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל מִי שֶׁשּׁוֹפֵךְ דָּם מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְמַעֵט בִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ' וכו' [מכילתא דבחודש, ח [שמות כ,יב]), כמו שאיש ואשה קשורים זה לזה, שהם שנים שונים (כמו שני לוחות) אבל מחוברים יחד, שהם קשורים זה בזה. וע”י חיבורם יש גילוי שכינה: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן' וכו' (סוטה יז,א); 'שכינה ביניהם - שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה' (רש"י) [שכך באותיות שם ה' שבהם (י,ה) גם מרמז על השכינה שקשורה בתורה, שבלוחות כעין גילוי כמו איש ואשה [ואף בכרובים שמעליהם בארון היה כעין איש ואשה], זהו ה' דברות בלוח וי' דברות סה”כ, כרמז לחיבור איש ואשה שמביא להשראת שכינה]. שכך רמז לעשו שיש עליו גילוי שכינה, שהוא קשור לתורה, ובחיבור שלם עם נשיו (ולכן נרמז על מצוות עונה, ובפרט על הזמנים השונים, לרמז שאף כשיצא לרעות את הצאן שזה לוקח זמן, ולכן לא היה בבית במשך תקופה, הכל היה ע"פ ההלכה של מצוות עונה) שכך מביא להשראת שכינה; כך שכולו דבוק בשכינה ולכן לא יכול לו. אולי גם רמז לו על וולדות, שלכן שלח זכר ונקבה (ואף רמז בכמויות למצוות עונה), כרמז להולדה, וסה"כ הביא לו כעין עשרה קבוצות – חמשה סוגים ובכל סוג זכר ונקבה (ובכמות שונה בין זכר ונקבה כדגש שהם שונים), שבזה רמז לו שמעביר אליו כאדונו, כעין שהוא תחתיו, עשרה, אבל יותר מעשרה לא יכול לו; שבזה רמז ליוסף שנולד כבן האחד העשרה, והוא שטנו של עשו, כמו שאמר לעשו "ואחר עד עתה" (לב,ה), שהתאחר עד עכשיו - שלא יצא מלבן עד שנולד יוסף שבכוחו להפיל את עשו: 'ולמה "עם לבן גרתי ואחר עד עתה"? שעדיין לא נולד שטנו של אותו האיש, אבל עכשיו נולד שטנו של אותו האיש. דא"ר פנחס בשם ר"ש בר נחמן: מסורת הוא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, הה"ד (ירמיה מט, כ): "אם לא יסחבום צעירי הצאן". ולמה קורא אותן צעירי הצאן? שהם צעיריהם של שבטים' (ב”ר עה,ה); כך שעכשיו לא יכול לפגוע בו כי יש את יוסף שאינו תחתיו אלא מעליו. אולי גם רמז לו על לקיחת רבקה ליצחק, כרמז שנלקחה בגילוי של קדושה, שזהו מעלת האבות, ולכן הוא העיקר בשל היותו ממשיך את דרך הקדושה של האבות, ולכן אין לו לכעוס על שקיבל את הברכות כבכור שהוא כעין שיא גילוי האב, שכן הוא ממשיך את דרך יצחק האב (ולכן גם הברכות הם שלו). לכן הביא שלושים גמלים ובניהם, כרמז לבנים שיוצאים (שזה הוא ועשו) בעקבות הגמלים – שאליעזר הלך עם גמלים להבאת רבקה (בראשית כד,י), ולכן נרמז בזה על צניעות הגמל (ב”ר עו,ז; וביר' שם), כרמז לזיווג הצדיקים שזה בצניעות (ושלא כעשו שלא נהג בצניעות, שחטא קשה מאוד בערוה [ב”ר סה,א], כך שהוא לא כגילוי המשך דרכם של יצחק ורבקה). ונתן שלושים גמלים כרמז שאליעזר שם שני צמידים של משקל עשרה זהב, וכן נזם של משקל בקע שהוא עשרה גרה (כמחצית השקל שהיא בקע [שמות לח,כו], והיא מחצית מהשקל של עשרים גרה [שם ל,יג], כך שבקע זה עשרה גרה) [אם "משקלם" חל על כל אחד, אז סה"כ יש עשר כפול שלוש; ואם זה חל על שניהם יחד (ששניהם יחד זה עשרה), אז רמז על שלושה תכשיטים שמתגלה בהם עניין עשרה, שכך זהו כעין רמז בשלושים]. ואם הכוונה בשלושים גמלים שזה נקבות וכנגדם עוד שלושים זכרים (ב"ר שם), אז יוצא ששים כרמז לששים ריבוא בנ"י (שזהו המספר המסמל את בנ”י), שלשם כך הלך להביא את רבקה, כדי שיצא מהם בנ"י, שזה יוצא דרך יעקב. וגם נתן (בשאר – חוץ מהגמלים) מהזכרים (שהזכר מגלה על יעקב, או על אליעזר שהוא זה שנתן לרבקה) עשרה או עשרים מכל סוג, כרמז לצמידים "עשרה זהב משקלם", וכן הנזם "בקע" - עשרה גרה, שניתנו לרבקה, שזהו עשרה; ועשרים זה כנגד שנתן שני סוגים (נזר וצמידים) שבכל אחד מהם גילוי של עשרה (או עשרה כנגד הנזם, ועשרים כנגד הצמידים אם הכוונה שכל אחד מהם משקל עשרה זהב). והגמלים באמצע כרמז שנתן לה ואח"כ המשיך עם גמליו לבית בתואל ושם סיפר שוב את הסיפור, ולכן כעין לפני ואחרי גילוי של המתנות. ונתן חמשה סוגים כנגד שבנוסף לנזם והצמידים נתן אח"כ עוד שלושה סוגים (כלי כסף, כלי זהב ובגדים): “ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה" (בר' כד,נג). ובכמות הזכרים שבכל סוג רמז על הנזם והצמידים (כיון שבשאר הדברים לא נאמר מה מידתם, ועוד) שהם רומזים למחצית השקל ועשרת הדברות (רש"י; בראשית כד,כב), כרמז שכל עניין השידוך בין יצחק ורבקה היה בשביל בנ"י, שזה מתגלה דרכו, ולכן מה שקיבל את הברכות זה היה בכוונה משמים שהוא יקבל, ולכן אין לו לכעוס עליו, וגם לא יוכל להזיקו בשל כך.