'בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר: אני והו הושיעה נא. ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים' וכו' (משנה סוכה ד,ה). 'אני והו - בגימטריא אנא ה'. ועוד משבעים ושתים שמות הן הנקובים בשלש מקראות הסמוכין בפרשת "ויהי בשלח"; "ויסע" וגו', "ויבא בין מחנה", "ויט משה את ידו". ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות, ומהן שם המפורש. אות ראשונה של פסוק ראשון, ואחרונה של אמצעי, וראשונה של אחרון, וכן בזה הסדר כולן. השם הראשון: והו; וי"ו של "ויסע", ה"א ד"כל הלילה", וי"ו ד"ויט". ושם השלשים ושבע הוא: אני; אל"ף ד"מאחריהם", ונו"ן ראשון ד"הענן" בחשבון של מפרע, ויו"ד ד"רוח קדים"' (רש"י; סוכה מה,א). ראה ב'לזמן הזה' תשרי, 'אני והו', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. ר"י מרחיב את הדברים שאומרים, שלא רק לומר שם ה' כללי (כת"ק), אלא מדגישים את שם השם שהתגלה בהצלתנו (שלכן גם מגלה ששם זה פועל להצלתנו תמיד), לכן זה חלק של שם בן ע"ב אותיות (שהוא שם שפועל חזק בעולם) ומופיע בהצלתנו בים סוף. רש"י בתחילה מביא גימטריה, ולכאורה זה תמוה שמה העניין לומר גימטריה אם אפשר לומר את המילים עצמם? אולי סובר רש"י שלא ראוי לומר שמות ה' בלא להזכיר בתחילה לשון כניעה לפני ה', ולכן אומר שזה בגימטריה 'אנא ה'', שזה לשון (בקשה ו)כניעה, שכך רומזים לכניעה לפני ה' בהזכרת השמות (שדברי רש"י אינם שני הסברים נפרדים, אלא זה הסבר שמורכב משני חלקים). הרמב"ם מסביר: ' ... ואני אומר ש"הוא" קורא ורומז למה שאומר "ראו עתה, כי אני אני הוא" (דברים לב, לט), שזה הפסוק בא בשמירת ישראל וישועתם, וכאילו אמר אתה שאמרת "ראו עתה כי אני אני הוא" הושיעה נא כמו שהבטחתנו' (פירוש המשניות לרמב"ם). נראה לדייק בדבריו שיש שמירה ויש ישועה, שה' שומר אותנו מהנזק, וגם מושיענו לגמרי ממנו ומעלינו לגדולה. בתוס': ' ... ועדיין צריך טעם לזה, למה נשתנו שני שמות הללו דאמרינן להו טפי מאחריני? - משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דכתיב ביחזקאל "ואני בתוך הגולה", וקרא דכתיב בירמיה "והוא אסור בזיקים", כביכול הוא בעצמו, והיינו הושענא שיושיע לעצמו' (תוס' ד"ה 'אני' [בפס' בירמיה למדו שהיה גולה מעצמו {מובא ברש"י}, לכן יש רמז שה' הוריד את שכינתו לגלות כדי להיות אתנו, שכביכול שה' היה גולה מעצמו ולכן הוא עצמו כביכול באזיקים. בפס' ביחזקאל זה שהיה במקום של מים – מקום טהור שיכל לקבל שם נבואה, כך שרומז כעין שהשכינה בגלות, שלכן יכל לקבל שם נבואה מהקשר לשכינה]). בפס' בירמיה "והוא אסור באזיקים" משתמע שיא הצרה, כשקשור ממש באזיקים בירידה לגלות: " ... בקחתו אתו והוא אסור באזקים בתוך כל גלות ירושלם ויהודה המגלים בבלה" (ירמיה מ,א); ואילו בפס' ביחזקאל "ואני בתוך הגולה" משמע בצרה אבל לא בשיא הצרה: "ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלקים" (יחזקאל א,א). שהוא בגלות אבל לא בצורה של גילוי קשה כמו שהאזיקים על ידיו (ואף נתנבא מכוח היותו במקום טהור – על הנהר: 'ואף על פי שנדבר עמהם בחוצה לארץ ובזכות אבות, לא נדבר עמהם אלא במקום טהור של מים. שנאמר 'ואני הייתי על אובל אולי' [דניאל ח'] 'ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל' ואומר 'היה דבר ה' אלי' [יחזקאל א']' {מכילתא שמות יב,א}, כך שכעין גילוי חיובי). אולי לכן השם "אני" רומז על ישועה שלמה מגילוי רעה, והשם "והו" מרמז על הצלה – הפסקת הצרה הקשה; שהלשון "הוא" כעין מרוחק יותר, כעין שמדברים על מישהו אחר, ולכן מרמז שיש עכשיו גילוי של צרה גדולה וקשה (בשל כביכול ריחוק ה') וממנה ה' מציל, ואילו הלשון "אני", נשמע אישי, מרמז על גילוי ה' יותר גדול, כעין שלא נותן שתהיה עכשיו צרה גדולה, וממה שיש חסרון וצרה קטנה גם מזה מציל. (שכך "והו" רומז לשמירת ישראל – להצילם מהרעה הגדולה, והשם "אני" רומז לישועה השלמה). אולי לכן (לרב האי גאון) השמות מרמזים עלינו ועל המזבח: ' ... שכך היו ישראל אומ' אני והוא – אני והמזבח הושיעה נא, היו מבקשים רחמים על המזבח מפני שהוא כפרתן' (אוצר הגאונים; בסוכה שם). ש"אני" זה כנגדנו, "והו" זה כנגד המזבח שהוא מכפר לנו וממילא מצילנו מצרות, אבל כשחוטאים מאוד מאוד אז ה' מחריב את המקדש בשל חטאינו (' ... כך אמרו לאסף: הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל' וכו' [איכ"ר ד,יד]). ממילא נראה מכאן שהשם "אני" זה בהצלה גמורה מצרה, כעין שחטאנו קצת ונענשנו ועכשיו ה' מצילנו לגמרי (וכעין שהמזבח מכפר לנו וכבר אין גילוי חטא להבאת רעה), ואילו "והו" זה כשמירה מעונש קשה, כעין שחטאנו מאוד עד שהמזבח נחרב בשל חטאינו ואנו נענשים קשה, ועכשיו ה' שומרנו מהרעה שלא תפגע בנו (כעין ששפך חמתו על המזבח כדי שלא תבוא עלינו). אולי לכן האותיות מופיעות במילים שיש בהם כרמז לזה: "אני" = "אחריהם", "הענן", "רוח קדים". המלאך והענן עמדו מאחורי בנ"י להגן עליהם מהמצרים (והענן מרמז על השכינה שמתגלה בענן, וכן מלאך ה' מלמד על השכינה): 'והיו מזרקים בהם בחצים ובאבני בליסטרא והיה המלאך והענן מקבלן' (מכילתא; שמות יד,כ), ורוח הקדים העזה היתה זו שקרעה את הים כדי שבנ"י יעברו בתוכו וינצלו (ויקחו בסוף את ממון מצרים שטבעו). כך שזה מלמד על ישועה ובגילוי חיבור לשם ה' (שזה כשלא חטאו מאוד). "והו" = "ויסע","הלילה", "ויט". "ויסע מלאך האלקים" -  ' ... בכל מקום הוא אומר "מלאך ה'", וכאן "מלאך האלקים", אין אלקים בכל מקום אלא דין; מלמד שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה אם להנצל אם להאבד עם מצרים' (רש"י). כך שרומז שכשנסע היה דין האם מגיע לישראל לינצל, כך שמראה על חומרה בדין קשה על ישראל. "הלילה" רומז לחושך ורעה גדולה (כעין שראה אברהם בברית בין הבתרים: "והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו" [בראשית טו,יב], 'רמז לצרות וחשך של גלויות' [רש"י]), שזה בא מחטאים מרובים עד שנחשב כעולם בלי קדושה, ולחוטאים באופן קשה, שנרמז בלילה וחושך ('אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבא האורה. "ויאמר אלקים יהי אור" זה אברהם ... "וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה" זה עשו' וכו' [ב"ר ב,ג]). "ויט" משה הטה את מטהו אבל הים סרב ליקרע עד שה' נגלה עליו: '"ויט משה את ידו על הים" התחיל הים עומד כנגדו. אמר לו משה בשם הקב"ה שיבקע, ולא קבל עליו. הראהו את המטה, ולא קבל עליו ... עד שנגלה הקב"ה עליו בכבודו. וכיון שנגלה הקב"ה בכבודו ובגבורתו התחיל הים בורח, שנ' "הים ראה וינס" (תהלים קיד)' (מכילתא; שמות יד,כא). כך שכעין הים לא הסכים להצילם, כעין רמז שיש התנגדות קשה להצלה; ובפרט מן הסתם התנגד ולא רצה לקרוע את הים כיון שנחשבו חוטאים מאוד (מעין הנאמר בזוהר ח"ב עמ' ק"ע,ב). כך שבשם זה מתגלה כנגד צרות קשות, בשל חטאים קשים, ולכן בהצלה זה מרמז על הצלה מצרה קשה.