"חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר" (דברים לב,יד). 'וא"ר חייא בר יוסף: עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר (תהלים עב, טז) "יהי פסת בר בארץ". ת"ר: "יהי פסת בר בארץ בראש הרים" אמרו: עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים. ושמא תאמר יש צער לקוצרה, תלמוד לומר (תהלים עב, טז) "ירעש כלבנון פריו", הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשרה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. (דברים לב, יד) "עם חלב כליות חטה" אמרו: עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול. ואל תתמה שהרי שועל קינן בלפת, ושקלוהו ומצאו בו ששים ליטרין בליטרא של צפורי' (כתובות קיא,ב). 'גלוסקאות וכלי מילת - דרוש פסת בר לשון פיסת היד שהיא רחבה, וחטה רחבה לא משכחת אלא פת אפויה, וכלי מילת דרוש פסת ל' כתונת פסים. שתתמר - לשון תומר דקל. קינן בלפת - ניקב בו עד שעשה לידתו בתוכו, ואעפ"כ שקלו את המותר ששים ליטרין' (רש"י). בפשטות משמע שלעתיד לבא יהיה דברים שהם חריגים מהדבר הנורמלי כיום. אולם זה קשה כיון ש"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א,ט). אמנם אפשר שלעתיד לבא יהיו שינויים גדולים ולא עליו נאמר הפס'; אלא שכיון שהגמ' מביאה דוגמה לזה מהמציאות משמע שבאו לומר שאין זה חורג מהמציאות בעולם (וממילא לא סותר את קהלת). אולם אפשר שבאו רק לתת רמז שיש דוגמה לזה כבר כיום, אבל לעתיד לבא יהיו שינויים מפליגים ביותר. אלא שקשה לקבל שהיה מקרה כזה של לפת כ"ך גדולה (אמנם קורה לפעמים דברים חריגים ביותר). לכן נראה שזה כרמז שלעתיד יהיה שפע שכך יוכלו לעבוד את ה' בנחת ושלווה, ולא שבאו לומר שכך יהיה בדיוק אלא זה כמשל על השפע שיהיה לעתיד לבא. שזה כעין המשך למה שנאמר קצת קודם: 'אמר ר' אלעזר: עמי הארצות אינן חיים ... כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקמצטער. א"ל: רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", וכי אפשר לדבוקי בשכינה?! והכתיב (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה"! אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר (דברים ל, כ) "לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו" וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה?! אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה'. שכיום יש לאדם דבקות בשכינה ע"י שנותן ומהנה לת"ח משלו, שבכך מתדבק בשכינה (ובכך כעין מאיר גם הוא באור התורה); וכך גם בדומה לעתיד לבא יהיה בבנ"י דבקות בשכינה (ויאירו באור תורה), והקב"ה ישפיע לנו נתינה ושפע טוב (כמו שכיום משפיע עם הארץ לת"ח בשל דבקותו באור תורה). לכן בדוגמה מביאים שועל שכעין קינן בלפת, שהיתה גדולה מאוד ולכן ראו בזה כאילו שקינן בו השועל (ולא שבאמת קינן שם כיון שלא היה כ"ך גדול מעל הטבע), וכעין שנשארו בו 60 ליטרין במידה של ציפורי, שהרמז בזה בגודל 60 ליטרין שנשארו כרמז לבנ"י שמספר בנ"י היסודי זה ששים ריבוא, שכך כעין רמז להולדה (שהשועל קינן שם להוליד כמו שהביא רש"י - 'לידתו') ובנ"י, שבנ"י מולידים קדושה בעולם, ואף כל הולדה של יהודי זה תוספת של שכינה שיש במהות בנ"י; וכן ביציאת מצרים היה כעין לידת העם היהודי, ואז היו ששים ריבוא, שאז יצאו מעבדות לעבודת ה' וקיבלו את התורה. כך שמרמז על קדושה בעולם ע"י תו"מ שנעשה על ידנו. שועל בגימטריה 406 ועוד אור תורה שנרמז ב'אור' בגימטריה 207, יוצא סה"כ 613 - תרי"ג מצוות התורה. שאנו מקדשים את העולם ע"י התורה וכך מביאים לברכה גדולה בעולם. הרמז בלפת, שהיא מזיקה לאדם, ותקנתו זה ע"י בישול : 'אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו. ... במאי תבריתו לה? א"ל בציבי. כי הא דביתהו דרב פפא בתר דמבשלא לה תברא לה בתמנן אופי פרסייתא' (ברכות מד,ב). 'במאי תבריתו לה - לכחו של לפת. אופי פרסייתא - בקעיות של עצים גדולות היתה שורפת תחת קדרת הלפת' (רש"י). שכך בעולם יש יצה"ר קשה שבא להזיק לאדם (קידושין ל,ב), ומה שמגן משליטת היצר זה דבקות בתורה (שם), שזהו כעצים שהם דולקים באש, ומבשלים את הלפת בהרבה חום האש (וכך כרמז שמציל מלפיתת היצר [לפת לשון לפיתה]). ונרמז במידה של ציפורי כלשון ציפור, כרמז לקדושה, כעין שמתקדשים כמלאכים שהם בעלי כנפיים; וכן בציפורי ישבה הסנהדרין (זמן מסויים). בנוסף בציפורי הוסיפו במידות על ירושלים שהוסיפה על המידות של המדבר, שכך מרמז על הוספה של שפע ברכה (כהוספת הגדלים), ובקשר להמשך ירושלים עיר הקודש (שבה שיא הקדושה ומקום התורה וגילוי ה', "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" [ישעיהו ב,ג]) והמדבר בו קיבלנו את התורה; שכך מרמז על הוספת שפע בעולם מכח התורה. זהו שדרשו שא"י תוציא לחם ובגדים, אוכל וביגוד, שזהו בגדול דוגמה לצרכי האדם, שבארץ יהיה שפע בזה מרוב טוב, וכך יוכלו להתקיים בנחת וללמוד תורה ולעשות את דבר ה', ולהפיץ את דבר ה' בעולם. שזהו שיהיה כדקל בראש ההרים, שראש ההרים מרמז על ירושלים שממנה תצא הוראה לכל העולם, ויהיה טוב בעולם: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ב-ד). מתוך שפע הקדושה יהיה גם טוב גשמי, שלכן גם לא ילחמו על משאבים; לכן נרמז בדקל שמוציא תמרים שמהם עושים דבש, שזה מרמז על טוב (כדבש מתוק), ועל הקדושה – כרומז על התורה שנאמר עליה: "דבש וחלב תחת לשונך" (שה"ש ד,יא), וכן כרומז על מעלת הארץ ("ארץ זבת חלב ודבש", שדבש תמרים רומז לדבש דבורים, וכן רומז על שבעת המינים [שתמר אחד מהם]), שהקדושה כאן מביאה לטוב ושפע. הדקל גם רומז לצדיק: "צדיק כתמר יפרח" (תהלים צב,יג), שהשפע בארץ בא בזכות כח הצדקות והקדושה. התמר גם רומז לדבקות בנ"י בקב"ה: 'ר' לוי אומר: כתמר, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים' (סוכה מה,ב). גם הרוח שה' מוציא מבית גנזיו נראה שמרמז על היראת שמים של ישראל, כרמז לנאמר: 'והא"ר חנינא משום ר' שמעון בן יוחי: אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיהו לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו"' (ברכות לג,ב), שע"י היראת שמים של האדם יזכו שמשמים ינתן שפע כלכלי בקלות כדי שיוכלו לעבוד את ה' כראוי. נראה שמה שנאמר 'ואדם יוצא לשדה, ומביא מלא פיסת ידו', רומז שעושה מלאכה קלה ביותר, כעובד בשדה בידיו, שבכך מקיים מצוות מלאכה ויישוב הארץ; ובמעשיו יהיה ברכה גדולה ביותר, שבמעט מאוד עבודה יזכה לשפע פרנסה. נראה שהדימוי של חיטה ככליות וכשור הגדול, רומז לתיקון העולם, שזהו ברכה על שתיקנו את העולם. לכן זהו שור כרמז לעגל, אלא שהוא שור גדול שלא כעגל שהוא קטן, שזהו לאחר תיקון העגל במעשים רבים של קדושה. גם הכליות כרמז לתיקון: 'אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שנא' (קהלת י, א) "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח". ושמואל אמר: כמין חטה הוא דומה, שנאמר (בראשית ד, ז) "לפתח חטאת רובץ". ת"ר: שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה' וכו' (ברכות סא,א). שכך חיטה כמו שתי הכליות רומז לתיקון העולם בקדושה עד שבטל יצה"ר (שהוא כחיטה), ששתי הכליות אותו דבר – שתיהן לטובה (ולא אחת טובה ואחת רעה). שבזכות הקדושה שתיקנו את העולם נזכה לשפע גדול. (גם נראה שחיטה רומזת לעץ הדעת [ברכות מ,א], וכליות שור רומזות לקדושה בעולם, כרמז לשבת, כעין כמו שהיה רבי אבהו אוכל כליה של עגל משולש לסעודת מלווה מלכה. שבכך מדגיש שמדובר על לעתיד לבא, ששבת כעוה"ב [ברכות נז,ב], וכן על חיבור בין מעשי הקדושה שבעוה"ז [כשבת] שמשפיע לעוה"ב, שבזכות זה ראויים לשפע). הפס' ממנו למדו הוא בפרשת האזינו, שמתחיל "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (דברים לב,א), שהשמים והארץ מעידים על ישראל; שכבר בעוה"ז יש השפעה של טיפת מעין עוה"ב, שבזכות הקדושה ושמירת תו"מ באה טובה ושפע לעולם, ובפרט בא"י (וכשבנ"י בה), שבזה מתחברים לתיקון עולם, ולכן באה טובה לעולם, ועוד שבכך יש קשר לברכה שלעתיד לבא שהעולם מקודש. שנזכה לשנה מקודשת ומבורכת.