בחז"ל יש מחלוקת מתי היתה העקידה, יש דעה שזה היה בר"ה ויש דעה שזה היה ביוה"כ (ואף יש דעה שנעשה בחודש ניסן [אולי זה קשור למחלוקת ר"א ור"י על מתי נעשו דברים חשובים, בתשרי או ניסן {ר"ה י,ב-יא,א}]). אולי כרמז ניסיון העקידה היה במשך שלושה ימים, שהגיעו ביום השלישי למקום העקידה ("ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק" [בראשית כב,ד]), כרמז שיש בדבר זה גילוי הקשור בשלושה ימים של קירבה ודבקות לה', שבהם ה' רואה את מעשי האדם האם הם ראויים לפניו – האם עושים את רצונו, כניסיון העקידה, שזהו יומיים – ר"ה ויוה"כ שבהם יש גילוי דין לאדם ('ואדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ' [ר"ה טז,א]). אולי גם נרמז שנאמר: "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם" (בראשית כב,א), שהכוונה: 'ר' לוי אמר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצות שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלש עשרה שנה. אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקב"ה זבח עצמך לפני אני זובח. מיד "והאלקים נסה את אברהם"' (סנהדרין פט,ב). שנרמז בזה שהיה באזור עשי"ת, שלכן אז נזכר ישמעאל במילתו, כיון שהוא נימול ביוה"כ (פרקי דר"א, כט), ולכן אז טען נגד יצחק על גדלות מילתו, ויצחק ענה לו, ולכן אז הצטווה אברהם על העקידה. אולי כרמז לזמן העקידה רומזת המשנה 'בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו) "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"' (ר"ה שם), שהכוונה: 'מאי כבני מרון? הכא תרגימו כבני אמרנא. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. אמר רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד' (שם יח,א). שמדוע השתמשה המשנה דווקא בדימוי לבני כבשים (טלאים)? וכן לחיילות בית דוד? אולי זה בא כרמז לעקידה שבה הוכח לכל נאמנותם של אברהם ויצחק לקב"ה כחיילים המוסרים נפשם על מלכות מלכם, שכך פעלו במסירות נפש בניסיון העקידה, וזה בזמן הקשור לגילוי מלכות ה' בעולם שזהו בעשי"ת; וכרמז לעקידה זהו כבני כבשים, כרמז ליצחק בן אברהם שנעקד ככבש להקרבה במזבח (וזהו בני כבשים – כבן אברהם), וזהו שעוברים בפתח צר בשביל מעשר (רש"י) שהוא מוקרב לה', כמו שבעקידה יצחק עמד ליקרב לה', וזה גילוי של עשירי (שהוא המעשר) כמו שהיה בעקידה גילוי של יוה"כ שהוא בעשירי בתשרי. גם נרמז על מעלות בית מרון שהיה בהר, כרמז למקום העקידה שהיה בהר (בראשית כב,יד). יצחק הועלה כקרבן, שעניין הקורבנות קשור לקידוש העולם, שמראה שכל המציאות בטלה כלפי הקב"ה; לכן עניין הקורבנות הם בעיקר במקדש (שאמנם היה זמן שהותר הקרבה בבמות, אבל זה לא כל הקורבנות, שכולם קרבים דווקא במקדש, וגם ברוב הזמן יש איסור הקרבה בבמות), שהוא קשור לתיקון העולם, כמו שמובא על המשכן שהוא כנגד בריאת העולם: 'אמר רבי יעקב ברבי אסי: למה הוא אומר "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך" (תהלים כו ח)? בשביל ששקול כנגד בריאת עולם. כיצד? בראשון כתיב: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". וכתיב: "נוטה שמים כיריעה" (שם קד ב). ובמשכן מה כתיב? "ועשית יריעות עזים" (שמ' כו ז). בשני, "יהי רקיע", ואומר בהן הבדלה, שנאמר: "ויהי מבדיל בין מים למים". ובמשכן כתיב: "והבדילה הפרוכת לכם" (שם שם לג). בשלישי כתיב מים, שנאמר: "יקוו המים". ובמשכן כתיב, "ועשית כיור נחשת וכנו נחשת" וגו' "ונתת שמה מים" (שמ' ל יח). ברביעי ברא מאורות, דכתיב: "יהי מאורות ברקיע השמים". ובמשכן כתיב: "ועשית מנורת זהב" (שם כה לא). בחמישי ברא עופות, שנאמר: "ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף". ובמשכן, כנגדן לעשות קורבנות, כבשים ועופות. (ובמשכן, והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה) (שם שם כ). בששי נברא אדם, שנאמר: "ויברא אלקים את האדם בצלמו" (ברא' א כז), בכבוד יוצרו. ובמשכן כתיב אדם, שהוא כהן גדול, שנמשח לעבוד ולשמש לפני ה'. בשביעי, "ויכולו השמים והארץ". ובמשכן כתיב, "ותכל כל עבודת". בבריאת העולם כתיב: "ויברך אלקים". ובמשכן כתיב: "ויברך אותם משה". בבריאת העולם כתיב: "ויכל אלקים". ובמשכן כתיב: "ויהי ביום כלות" (במדב' ז א). בבריאת העולם כתיב: "ויקדש אותו". ובמשכן כתיב: "וימשח אותו ויקדש אותו" (שם)' (תנחומא "פקודי" סימן ב). שכך יש גילוי בעקידה על תיקון העולם, שעל זה נשפט האדם, על גילויו בשמירת תו"מ. לכן יש גילוי בעקידה כנגד ר"ה שהוא יום בריאת האדם, וליוה"כ שהוא יום הורדת הלוחות – קבלת התורה אלינו, כרמז שאנו עיקר האדם – שבאים לקיים תו"מ כרצון ה' בעולם כדי לקדשו, שלזה נברא העולם: '"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש"י; בראשית א,א). לכן יש גילוי בעקידה בימים אלו הקשורים לבריאת העולם ולדין האדם על מעשיו. לכן בעקידה יש גילוי למקדש: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כב,יד). '"ה' יראה" – פשוטו כתרגומו: ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות' (רש"י), שזהו מהות העקידה לגלות תיקון העולם שבנו (במעשינו) כמתגלה בשלמות במקדש; ולכן זה גם קשור לימי הדין על תיקון העולם, שנעשה בימים של זמן בריאת העולם, ולכן אז צריכים כפרה על חטאינו כדי שנזכה להתחבר לקדושה ולתיקון העולם, ונזכה להאריך ימים כדי לתקן את העולם, שזהו מדרשו: 'ומ"א: ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה' (שם) ["היום" הזה שה' יראה ויכפר הכוונה לר"ה, כמו שמופיע בבראשית רבתי ובמדרש אגדה (בובר) על הפס'. אמנם אפשר גם ש"היום" הכוונה ליוה"כ, שנלמד ג"ש לנאמר ביוה"כ "היום" (ויקרא כג,כח); שכך יצא שתלוי בדעות מתי היתה העקידה]. תחילת העקידה זה "ויהי אחר הדברים האלה" שחז"ל העמידו על טענת השטן או דברי יצחק (סנהדרין שם), בפשטות קשור לנאמר קודם בפס', שזה חל על פרשיה שלפני הקרובה, שבה נאמר על הגמלו של יצחק, שבעקבות כך השטן קטרג, וכן על גירוש ישמעאל שזה מראה על היחס אליו ולכן מרמז על הויכוח עם יצחק מי גדול יותר (שישמעאל טען על מילתו...). אלא שאפשר שלמדו שנאמר בפס' קודם שהיה בפלשתים ימים רבים, שעברו שם שנים, ולכן אז קטרג השטן שעבר זמן רב ועדיין אברהם לא עשה קרבן לכבוד ה' על הולדת יצחק, או שבמשך השנים גדל יצחק ולכן אז החלה כעין תחרות בינו לישמעאל (כשברקע המעשה שישמעאל גורש ע"י אברהם [שנאמר קודם בפס'], שמראה שהוא פחות חשוב), שלכן ישמעאל אמר לו על גדלות מילתו כגילוי למעלתו וחשיבותו. בפרשיה שקודם העקידה נאמר בתחילתה: "ויהי בעת ההוא ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לאמר אלקים עמך בכל אשר אתה עשה" (בראשית כא,כב) ומסתיים ב:"ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם. ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים" (שם לג-לד). אברהם קרא בעולם בשם ה' (כגון אצל הפלשתים), וגילוי ה' בעולם זהו מטרת האדם בעולם, ולכן זכה שה' היה אתו תמיד כמו שאמר לו אבימלך, והזמן שבו האדם נידון על מעשיו בעולם זהו עשי"ת. אולי בזה רמז "ויהי אחר הדברים האלה", שניסיון העקידה היה בעשי"ת שקשור לדין על קידוש ותיקון העולם בגילוי שם ה', כמו שנאמר שנעשה אצל אברהם (שהתגדל שם ה' – שאבימלך אמר לו שרואים שה' אתו; וזה במציאות בעולם בעקבות הדין של ימי הדין). לכן זהו אחר הדברים – כרמז שקשור לנאמר קודם (לזמן דין וקדושה); ובפרט שעכשיו זה גדל לניסיון בשביל קידוש השם, שצריך תמיד לעלות בקודש, ולכן עכשיו הגיע הזמן לעלות בקודש בניסיון העקידה (שזהו כהמשך למקום – לאחר הדברים שבקדושה שנאמר מקודם, עכשיו עולה עוד שלב). עוד אפשר שזה כהמשך למקודם, שכיון שאברהם פעל שנים רבות לקידוש שם שמים (כמתגלה בפרשיה קודמת באבימלך, ושקרא בשם ה'), התרגל בכך לעשות את רצון ה' כראוי, ולכן עכשיו ראוי להתנסות בניסיון העקידה כיון שיוכל לעמוד בו מתוך ההתרגלות בקודש. מתוך התיקון שנעשה בעקידה (בזמן זה כגילוי על ימים אלו שהם דין בעולם בהקשר לקדושה, כמו שהתגלה אצל אברהם קודם) זה עומד לזכות עולם לבנ"י בימי הדין שבזמן זה.