רגע לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל, מתואר מעמד הר גריזים והר עיבל, שבמסגרתו נאמרו אחד עשר ביטויים של "אָרוּר": "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ.. אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ.. אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה.. אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר..". המפרשים התחבטו מה המכנה המשותף של כל אחד עשר הארורים הללו, ומדוע דווקא הם נאמרו לפני הכניסה לארץ ישראל?

לפי חלק מהמפרשים, המאפיין את אחד עשר הארורים האלו, שכולם פונים אל המוסר הטבעי של האדם, אל היושר, אל מדרגת האבות שנקראו ישרים.

האנושות כאשר היא מאבדת את המוסר האנושי, היא נקראת ארורה: "אָרוּר כְּנָעַן".

כאשר עם ישראל נכנסים לארץ ישראל, חוזרת אלינו האחריות להיות המצפן לכל האנושות בסוגיות המוסר האנושי - "וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" - אנו נדרשים להיות עליון על כל הארץ לא במובן המתנשא, אלא עליון - מוביל ומסמן כיוון, בעלי חובה ראשונה במעלה להיות מופת בערכי היסוד והמוסר של מהי חברה אנושית תקינה.

(הרב אליעזר קשתיאל)