"ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ,ח). '"ויספו השוטרים לדבר אל העם" וגו'. ר' עקיבא אומר: הירא ורך הלבב כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר: הירא ורך הלבב זהו המתיירא מן העבירות שבידו ... רבי יוסי אומר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, הרי הוא הירא ורך הלבב ... מאי איכא בין רבי יוסי לר"י הגלילי? איכא בינייהו עבירה דרבנן. כמאן אזלא הא דתניא: שח בין תפילה לתפילה, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה? כמאן? כר"י הגלילי' וכו' (סוטה מד,א-ב). 'עבירה דרבנן - לר"י הגלילי אפי' עבר על דברי סופרים חוזר, ולרבי יוסי עד שיעבור על דבר תורה דומיא דאלמנה לכהן גדול, וכגון שנשאה דאיכא איסור. סח בין תפילה לתפילה - בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש. סח – סיפר. עבירה היא בידו - אם לא חזר ובירך, דהכי אמרי' במנחות (דף לו.) סח מברך שתים לא סח מברך אחת' (רש"י). בגמ' מובא שמי שסח בין התפילין זהו עברה שחוזרים עליה מערכי המלחמה, ומפרש"י שהכוונה שלא חזר ובירך, כיון שזה בא לדברי ריה"ג שהוא סובר שחוזרים על עברות דרבנן, ולכן חוזר מערכי המלחמה על שלא בירך כמו שתקנו חז"ל, וממילא אם חזר ובירך כמו שתקנו חכמים אז פעל כמו שקבעו חז"ל ולכן אין בזה יותר עברה בדרבנן, ולכן לא חוזר. מה המיוחד בסח בין התפילין שלכן מביאים דווקא את זה כדוגמה, הרי יכלו להביא דברים אחרים שהם מדרבנן? בפשטות זה דבר שנפוץ מאוד, שכל יום מניחים תפילין ומברכים, ולכן הביא זאת כדוגמה מצויה. אלא שאם כך אז יכול היה להביא דברים אחרים, כברכות הנהנין, שהם הרבה יותר מצויות? אפשר שהביאו דווקא זאת כדי לומר שיכול לתקן ע"י שיברך שוב, להבדיל מהנהנה בלא שבירך שעל מה שנהנה כבר לא יכול לברך, שיש בזה חידוש שאע"פ שגרם לברכה שאינה צריכה, שהוצרך לברך שוב, בכ"ז לא חוזר על זה מערכי המלחמה. אולם נראה יותר מזה, שבעניין תפילין יש כוח לניצחון במלחמה, ולכן הביאו דוגמה זו כדי לחזק ולהדגיש להקפיד על העניין הזה; שכיון שבתפילין יש השפעה על הניצחון לכן יש להקפיד ביותר על כל הקשור לתפילין, ולכן גם על הברכה כחלק מעניין התפילין (ובפרט שבברכה מכוונים את המצווה לשלמות לכן יש בזה קשר למצוות התפילין ממש). על התפילין נאמר שהם גורמים שניתן לנו עוז והגוים יראים מאתנו, וממילא בכך זה משפיע לניצחוננו במלחמה: 'ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתי' (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש' (ברכות ו,א). לכן הביאו דווקא דוגמה זו כדי לומר לנו להתחזק בקיום מצוות תפילין כראוי להשפיע בכך שננצח; ובפרט שהתפילין נותנים לנו עוז, וממילא לא חל בנו ירא ורך לבב מהעברות, שזהו דוגמה הכי טובה איך ירא ורך לבב קשור לעברות, שאם לא היה פוגם בגילוי התפילין בשלמות לא היה ירא אלא מלא בעוז. בנוסף אפשר שיוצר הפרדה בחיבור שבין התפילין, ולכן זה כהבדלה בין של ראש שהוא כמרמז על הנשמה שבמח, לבין של יד שמרמז על המעשה; שבדיבור הפסיק את הברכה שמחברת ביניהם, ולכן בעברה זו נחשב כעין שהפריד ביניהם. לכן זה פגם גדול במלחמה שבה מביאים לידי ביטוי במעשה חמור (שבמלחמה מוסרים נפש ולכן זהו מעשה חמור ביותר בחשיבותו) את גילוי מעלת נשמתנו בעולם, שמלחמתנו קשורה עם גילוי שם ה' בעולם, ולכן פגם בזה גורם קטרוג וסכנה במלחמה. אולי אפשר עוד שנאמר שהקב"ה מניח תפילין: 'א"ר אבין בר רב אדא א"ר יצחק: מנין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר (ישעיהו סב, ח) "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו"; בימינו זו תורה, שנאמר (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו", ובזרוע עוזו אלו תפילין, שנאמר (תהלים כט, יא) "ה' עוז לעמו יתן". ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתי' (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש. א"ל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? א"ל: (דברי הימים א יז, כא) "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ומי משתבח קוב"ה בשבחייהו דישראל? אין, דכתיב (דברים כו, יז) "את ה' האמרת היום", (וכתיב) "וה' האמירך היום". אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי? א"ל: (דברים ד, ז) "כי מי גוי גדול ומי גוי גדול", (דברים לג, כט) "אשריך ישראל", (דברים ד, לד) "או הנסה אלקים", (דברים כו, יט) "ולתתך עליון". אי הכי נפישי להו טובי בתי! אלא "כי מי גוי גדול" "ומי גוי גדול" דדמיין להדדי בחד ביתא, "אשריך ישראל" "ומי כעמך ישראל" בחד ביתא, "או הנסה אלקים" בחד ביתא, "ולתתך עליון" בחד ביתא; וכולהו כתיבי באדרעיה' (שם). על התפילין של ה' נאמר "עוזו" כיון שהתפילין הם עוז לישראל, הרי שיש דימוי וקשר בין התפילין שלנו ושל ה', ולכן שם ה' שנקרא עלינו זה גילוי דימוי לה', שזהו שם ה' שנקרא עלינו, וזה מטיל פחד על אויבנו. אנו מקבלים עוז ע"י גילוי התפילין שמגלים שאנו מגלי שם ה' בעולם, ולכן אנו קשורים ביותר לה', שלכן ה' מתפאר בנו על שאנו מגלים את אחדותו בעולם (שהוא האלקים ואין בלתו, שזהו שמגלים את שמו בעולם), וכך התפילין שעלינו מגלים. לכן בתפילין שלנו אנו מגלים בעולם את התפילין של הקב"ה, ובכך מקבלים עוז ומטילים פחד על איבנו, שמתגלה כארבעת העניינים שבתפילין של הקב"ה: 'ומסיק "כי מי גוי גדול" "ומי גוי גדול" וגו׳ דדמיין להדדי כו׳, ד"כי מי גוי גדול" וגו׳ "בכל קראנו אליו" מורה על הדבקות לנו בו בתפלה, "ומי גוי גדול אשר לו חקים" וגו׳ מורה על הדבקות לנו בו בתורה. ו"אשריך ישראל" "ומי כעמך ישראל" בחד ביתא דדמיין להדדי, דהיינו שדבקים בו לענין ישועה, כמו שכתוב "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע" וגו׳ "ומי כעמך" וגו׳ "אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם" וגו׳. "או הנסה אלקים" וגו׳ בחד ביתא, המורה על הדבקות בו בעשות להם נפלאות ונוראות. "ולתתך עליון" בחד ביתא, הוא המורה על הדבקות בו במעלה עליונה, כדכתיב "לתהלה לשם ולתפארת" וגו׳' (מהרש"א). שכך מתגלה בנו בתפילין גילוי התפילין של ה', שזה פס' - שזה דבר ה', ולכן כעין הכרזת ה' עלינו שאנו דבקים בו (בתורה ותפילה), וה' מושיענו ע"י נפלאות נוראות, ואנו מתעלים בעולם; שכל אלו זהו כוח גדול לעוז וניצחון על אויבנו (שנעשים לנו נפלאות לניצחון על אויבנו ואנו מתעלים בעולם). תפילין של ראש הם גלויות ונמצאות בראש למעלה, כעין כנגד הקב"ה שמעל העולם, ואין סוף לגילוי מעלתו, ותפילין של יד הם מכוסות וכרמז למטה (שזה מול הגוף, וכן כנגד הלב שבו יצה"ר שזה דבר שקיים דווקא בעוה"ז), שכך ה' מכוסה מגילוי בטבע, ואנו למטה בעולם הזה ייעודנו לגלותו בעולם המכוסה. לכן יש חשיבות גדולה לחבר בין התפילין שבכך אנו מחברים בשלמות מעלה ומטה, את הגילוי בעולם על ידנו את התפילין של ה', ומזה כוח הניצחון במלחמה. (אולי כרמז לזה מסיימת הגמ': 'וכולהו כתיבי באדרעיה'. 'וכולהו כתיבי באדרעיה - כל הכתובים הללו כתובים בזרוע בבית אחד, שאותן של יד אינן אלא בית אחד כדאמרינן במנחות (דף לד:), וכל הפרשיות כתובות בו' [רש"י]. שלכאורה מה החידוש? בפשטות כיון שקודם נאמר על תפילין של ראש, ולמדו זאת מהפס' שנאמר "עוזו" שנאמר על תפילין של ראש ששם ה' עלינו שזהו עוז, ולכן היה מקום לחשוב שיש רק תפילין של ראש [בפרט שבהלכה כשיש רק תפילין אחד אז אפשר להניח אחד מהתפילין בלי השני], לכן מביאים שיש גם של יד. אולם מרש"י משמע שההדגשה היא שהכל כתוב בשל יד ובבית אחד; אולי צ"ל שמביא מה הגמ' אומרת, שזהו שהכל נכתב בבית אחד, אלא שמצד החידוש שבזה זה החידוש שיש גם של יד – ודוחק. או שכיון שיש בשל ראש יותר מארבע פרשיות אז היתי חושב שלא יהיה כך בשל יד כיון שבשל בראש יש ארבעה בתים ולכן הם מחלקים את ששת הפרשיות שיחשבו כעין ארבע ע"פ חלוקת הבתים, אבל בשל יד שזה בית אחד יחשב שיש שש פרשיות ולא ארבע כמו אצלנו, לכן נאמר שיש שם רק ארבע פרשיות ולא כל השש, לכן מדגישה הגמ' שהכל נכתב בשל יד אע"פ שהוא בית אחד. אולי כדרך רמז באה הגמ' לומר שבשל יד נכתב הכל, כעין רמז שהתפילין שלנו שהם כעין גילוי תפילין של יד [של ראש כנגד ה' ושל יד כנגדנו], ולכן מרמזת הגמ' שהכל כתוב בשל יד, שיש גילוי של תפילין של ה' בתפילין שלנו, כעין מתגלה שכתוב גם אצלנו). לכן חשוב שלא להפסיק ביניהם, ובפרט בגילוי של ברכה שהיא לגילוי שם ה' בעולם (שזהו מהותה של הברכה, שבברכה מגלה את שם ה' בעולם), שזהו כמתגלה בתפילין שמגלים את שם ה' וגילוי התפילין שלו על ידנו בעולם. שלכן צריך לדקדק שלא לדבר, ואם סח אז לתקן ע"י הברכה כראוי שאז מחזירים את גילוי שם ה' ותפיליו עלינו. לכן הביאו דוגמה זו כיון שבה יש את שיא הדוגמה ליראה מעברה שעבר על דברי חכמים, שגורם לו ליראה מהאויבים, שבגללה מתגלה בלי עוז.