"ואפן וארד מן ההר ואשם את הלחת בארון אשר עשיתי ויהיו שם כאשר צוני ה'. ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו" (דברים י,ה-ו). 'א"ר יודן בי ר' שלום: למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות? ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקב"ה כשיבור לוחות. כתיב (דברים י) "ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן", וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת, הדא הוא דכתיב (במדבר לג) "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם"? אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם, הדא הוא דכתיב (במדבר כא) "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל". מהו דרך האתרים? כי מת התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך. ובאו ונתגרו בהם ובקשו ישראל לחזור למצרים. ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות, ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות. אף הם הרגו ממנו ארבע: לעמרמי ליצהרי לחברוני לעזיאלי. אימתי חזרו? בימי דוד, הדא הוא דכתיב (תהילים עב) "יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח". אמרו: מי גרם לנו לדמים הללו? אמרו: על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק, וישבו וקשרו הספידו וגמלו לצדיק חסד, והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד' (יר' יומא א,א [ורש”י הביא זאת בפס']). לכאורה אם כל הסיבה היא לומר שקשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות יכלה התורה לומר פס' אחד ולא להביא את כל הסיפור של הנעשה בעגל (ועוד שזה דרש, ומה מצד הפשט)? מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מעמיד שהסיפור כאן בא כדי להדגיש ולספר על הארון עם הלוחות השבורים שאתו היו יוצאים למלחמה, שזה היה הכח של הניצחון במלחמה, ולכן קשור לעצירה של הבריחה חזרה למצרים ע"י שבסוף נלחמו שם נגד הכנענים, ואז חזרו למסלול הרגיל (ראה ב'תורת המקרא' פרשת "עקב”). נראה להוסיף על גבי זה ולקשר בין שני הדברים, שהלוחות מייצגים את גילוי שם ה' שנעשה דרכנו (שקיבלנו את התורה); לכן כמו שקשה לפני ה' מיתת צדיקים כמו שבירת הלוחות, כיון שהצדיקים מייצגים את הלוחות בפועל בעולם, כך גם במלחמה שהלוחמים מוסרים נפש במלחמה, שיש בזה גילוי שם ה' עלינו, ולכן אז יוצאים עם הארון עם הלוחות השבורים, אז ה' שומר ומגן עלינו כיון שאינו רוצה במיתת צדיקים – הלוחמים. נראה לומר שהבריחה ממלחמה על א"י זה דבר שנחשב כעין שבירת הלוחות, כעין ביטול מתן תורה, שלכן שבט לוי הם שעצרו את הבריחה חזרה למצרים מהמלחמה בכנענים, והם אלו שלא חטאו בעגל ולכן נבחרו להיות קודש לה'; לכן הפס' בהמשך מחבר בין הדברים (הבריחה ובחירת שבט לוי לאחר העגל): “משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים. בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה. על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו כאשר דבר ה' אלקיך לו" (י, ז-ט). נראה שהסיבה לכך היא כעין שמביא רש"י: 'ולהודיעך שהוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו את העגל' (פס' ז [זה לא בדיוק דברי רש”י כי הוא מתמקד ברצון לפרוש מה', ולדברנו ההתמקדות זה בפרישה מכניסה לא”י, אולם מצד האמת שני הדברים קשורים – שהנמנע מכניסה לארץ זהו כעין רצון לפרוש מה']), שאי כניסה לא"י זה כמו פרישה מה', שדווקא בא"י אנו מחוברים כראוי לה' שכאן השכינה שורה, והדר בחו"ל זה כעין עובד ע"ז שמנותק מה' - בלי אלוק (כתובות קי,ב), ולכן זהו כעגל (עשיית ע"ז), שפרשו בזה מה'; וזה קשור כעין במתן תורה, שעיקר התורה חלה דווקא כאן בארץ (ספרי עקב, מג), ולכן ניתוק מזה זהו כעגל במתן תורה. אולי לכן מדגישה התורה: “ובשלח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ה' אלקיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקלו" (ט,כג), שאמנם בפס' קודם מובאים עוד חטאים, כאמירה על חטאי בנ"י (שמזכיר חטאיהם שחטאו מעין העגל שחטאו), אלא שאלו נאמרו בקיצור "ובתבערה ובמסה ובקברת התאוה מקצפים הייתם את ה'” (פס' כב), והמרגלים נאמר יותר באריכות. בפשטות זה משום שזה חטא חמור הרבה יותר מהאחרים שנאמרו קודם, אולם אולי בא כדי להדגיש את המרגלים בהקשר לעגל, שמעבר לעניין זה חטא (כשאר החטאים) יש קשר בין המרגלים והעגל, שבסירוב הכניסה לארץ זהו כעין העגל; ולכן זה קשור לעניין כאן שהוסמך העגל והבריחה ממלחמת הכנענים ששלטו בארץ (ולכן מלחמה אתם קשור למלחמה בהקשר לארץ, שאם מנצחים אותם לגמרי אז לוקחים את מקומם בארץ). כמו כן, נראה שבהיפך – בישוב הארץ כראוי יש כעין תיקון לעגל, שלכן (כמו שהובא ביר') אלו שנחסרו משבט לוי במלחמה עם ישראל שברחו ממלחמת הכנעני, חזרו בימי דוד, כיון שדוד הרחיב את גבול ישראל והעלה את כבודנו, ולכן היה בזה חיזוק ליישוב הארץ, להגנתו חוסנו וכבודו, ולכן אז מתגלה השלמת החסרון בשבט לוי שמנע את מה שנחשב כעין העגל (שברחו ופרשו מה' שזה חמור כעין העגל, כמו שהביא רש"י). אולי אפשר שהתורה חיברה את מיתת אהרן ובריחה מהאויב וחטא העגל ושבירת הלוחות וקבלת הלוחות החדשים, כרמז שהצדיק הקשור בתורה גורם לחוזק וכח ניצחון במלחמה, בשל גילוי התורה שבו (וזהו [כמובא ביר'] שבחיי אהרן היו העננים שהגנו עליהם, ולכן לא יצאו האויבים להילחם נגד ישראל עד שמת אהרן ובטלו העננים); אבל גם כשנפטר ח"ו אז התורה לא פוסקת מהעולם, אלא יש גילוי תורה חדש בעולם, כעין הלוחות שנתנו חדשים, שכך בצדיקים: '(קהלת א, ה): "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ". א"ר אבא בר כהנא: וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו … עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע, שנאמר (במדבר כז, יח): "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון"' וכו' (ב"ר נח,ב). כאשר בנ"י חוטאים ח"ו אז נענשים הצדיקים, ובפרט אלו שבאים ונלחמים במלחמה להשפיע את זכותם לניצחון (כעין הלוחות השבורים שיצאו בראש המחנה למלחמה), כעין שמלחמת העי בשל שחטאו נפל גדול הסנהדרין שכעין נפלו רוב הסנהדרין: 'אמר לפניו: רבש"ע, על אלו תיהרג רובה של סנהדרין? דכתיב (יהושע ז, ה) "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש", ותניא: שלשים וששה ממש, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' נחמיה: וכי שלשים וששה היו? והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה איש? אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין' (סנהדרין מד,א). אולי אפשר עוד לומר שהתורה הסמיכה חטא העגל למיתת אהרן והמלחמה בכנענים כרמז לדברי חז"ל (שחלקו מה נעשה בעקבות חטא העגל והובאו שתי דעות) שבעגל נפגע ההגנה שהיתה לנו ממוות ומצרות האויבים: 'לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה) "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם" … דתניא רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' (ע"ז ה,א). לכן הוסמכו (מיתת אהרן – מיתה, ומלחמת הכנענים – שניסו לפגוע בנו, לחטא העגל), אולם הובא גם תפילת משה לכפרה, והורדת הלוחות השניים (שקשור בסליחה), לומר שאע"פ שירדה מאיתנו ההגנה השלמה שהיתה לנו קודם לעגל, בכ"ז ע"י חיבור לתורה אנו מתחברים מעט למה שהיה קודם לחטא (כעין ע"י כפרה מהחטא), שהתורה מאריכה ימנו: "כי הוא חייך וארך ימיך" (דברים ל,כ [זה קשור לאריכות ימים, שכך הפשט; וגם דרשו מכאן חז”ל שעם הארץ לא חס על חייו (פסחים מט,ב), וכן מי שנותנים לו לקרוא בתורה ומסרב זה מקצר חייו (ברכות נה,א), שזהו שחיבור לתורה מאריך ימים]); וכן תורה גם מגינה מצרות האויבים, כעין שדוד ניצול מצרת דואג ואחיתופל בשל התורה שבו (סוטה כא,א).