"ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י,יב). 'תניא היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך”' (מנחות מג,ב). 'מה ה' אלקיך וגו' - קרי ביה מאה' (רש"י). 'שואל מעמך. פי' ר"ת: דהוי מלא ויש מאה אותיות בפסוק. וי"מ: דמה עולה בא"ת ב"ש מאה. ובקונטרס פירש אל תקרי מה אלא מאה, כלומר שחייב ק' ברכות. וי"מ: כדי להשלים מאה באותיותיה וכי קרית מאה הרי כולן' (תוס' ד"ה 'מה'). ' … אבל ודאי חובה הוא על כל יחיד ויחיד לברך אותן, דתניא: היה רבי מאיר אומר: מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום, וסמכוה על דרש הפסוקים. והשיב רב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא: דוד המלך עליו השלום תיקן מאה ברכות, דכתיב (שמואל ב כג, א) "הוקם על", ע"ל בגימטריא ק' הוי, כי בכל יום היו מתים ק' נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקדש ותקן להם לישראל ק' ברכות. ועל כן תקנו חכמים ז"ל אלו הברכות על סדר העולם והנהגתו, להשלים ק' ברכות בכל יום, וצריך כל אדם ליזהר בהם' וכו' (טור סימן מו). דברי רב נטוראי שדוד תיקן מאה ברכות בכל יום מובאים במ”ר: '(ש"ב כג, א): "הוקם על" כנגד מאה ברכות. שבכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים, בא דוד ותקן להם מאה ברכות. כיון שתקנם נתעצרה המגפה. על עולה של תורה ועולה של קצרה' (במדבר רבה יח,כא). נראה שהסברה שממנה למד ר”מ לדרוש על מאה ברכות מהפס' בתורה, זה משום שע”י הברכות אנו מחברים את כל המציאות בעולם לה', אנו מגלים את שם ה' בעולם, שהכל של ה' ממילא ע”י זה בא פחד גדול – יראת הרוממות גדולה ביותר, על מעלת ה' שהכל שלו, ומי אנו ומה יש לנו לטעון שמגיע לנו... אלא הכל מידו הגדולה. לכן בברכות יש גילוי של יראת שמים, שזהו פשט הפס' "מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך”; ומתוך כך (מהיראת שמים) גם נלך בדרך ה' ונאהבו ונעבדו בכל לב ונפש (כהמשך הפס'). זהו גם הלימוד מהפס' בשמואל, שממנו למדו גם: 'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מאי דכתיב (שמואל ב כג, א) "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על"? נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה' (מו”ק טז,ב). תשובה נעשית ע"י יראת שמים (שבלי זה לא בא האדם לשוב לה'), ממילא גם הלימוד של מאה ברכות שנרמז כאן מכוון להביא ליראת שמים. בפשט הכוונה: '"הוקם על" – הוקם למעלה' (רש”י), נראה שזה קשור לברכות, שכאשר האדם מברך מאה ברכות הוא מתעלה בכך; בשל חיבורו לגילוי שם ה' הוא מתעלה מהחומריות שמנמיכה את האדם, מתעלה ע”י יראת שמים, כיון שהוא מגלה את ה' בכל שזה מביא ליראת שמים. זהו כעין במקדש שבו יש גילוי שם ה' גדול, זה נרמז כאן ב:'"ונעים זמירות ישראל" – אין ישראל משוררים במקדש אלא שירותיו וזמירותיו' (רש”י). שזהו כרמז שהמאה ברכות שהאדם מברך ומשבח לה', זה כעין במקדש ששרים את התהילות שחיבר דוד, שכך בברכות אנו עושים את כל העולם כמקדש, שמגלים שם ה' ולכן נעשה יראה מה', מעין כמו היראה במקדש. יב”ע תרגם: 'וְאִלֵין פִּתגָמֵי נְבוּאַת דָּוִיד דְּאִתנַבִּי לְסוֹף עָלְמָא לְיוֹמֵי נֶחָמָתָא דַּעֲתִידִין לְמֵיתֵי' וכו', שהתנבא על לעתיד לבא; שאז העולם יהיה מתוקן ולכן יהיו ימי נחמה מהחיבור לה', שבכל העולם ירבה דעת ה': "כי מלאה הארץ דעה את ה'” (ישעיהו יא,ט); שכך גם בברכות אנו מתחברים מעט לזה – לראות את מלכות ה' בכל העולם. לכן דווקא דוד תיקן את המאה ברכות (שדווקא אצלו מתו והיה צריך לתקן), כיון שהוא מלך ישראל בשלמות (להבדיל משאול המלך) שמייצג את מלכות ה' בעולם (“וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו” [דה”י א כט,כג]), ולכן אצלו זה התגלה שיש עניין של מאה ברכות שמגלים את מלכות ה' בעולם (וגילוי מלכות ה' מביאה ליראת שמים). גם נראה שדוד היה צריך להיות נפל, אלא שאדם הראשון נתן לו שבעים שנה מחייו (ילקו”ש רמז מא), כך שאצלו מתגלה במיוחד כמה כל העולם שניתן לנו זה מתנה מה' (ולכן זה גם הופיע ע”י שמתו אנשים מגזרת שמים, שמוכח שהעולם אינו טבעי עצמאי, אלא קיים בזכות השגחת ה'); לכן הוא הראוי לגלות את עניין מאה הברכות שקשורות לגילוי טוב ה' בעולם (ומזה מתעלים ליראת הרוממות). המספר מאה מרמז על שלמות, ולכן במאה ברכות יש גילוי שלם של גילוי שם ה' בעולם, וכך כשהאדם מודע למעלת ה' ממילא נופל עליו אימת יראת הרוממות. נראה גם שמאה רומז להולדת יצחק (בגיל מאה של אברהם), כרמז שכל מהותנו – כל הגעתנו לעולם היה לא טבעי, כיון שאנו באים לגלות את האמת שהעולם איננו טבעי עצמאי אלא ה' הוא שבראו וקבעו ומנהיג את עולמו. לכן גם גילוי כנגד יצחק שמוכן להעלות קרבן לה', וכן אברהם מוכן להעלותו לקרבן על אף שהיה אוהבו כ”ך בשל שנולד לו רק בגיל מאה. לכן זה מגלה על יראת ה' הגדולה שמוכנים לתת הכל לה', בשל הידיעה הברורה שהכל של ה' והוא זה שנתן לנו. הולדת יצחק היה נס גדול וקידוש ה' גדול, שה' שמע לתפילת אברהם לבן, כך שיש בזה גילוי של ברכות שמביאות ליראת ה' (שמתגלה שה' שולט בעולם ואף מעל הטבע). יצחק היה קשור מאוד לארץ (שלכן נאמר לו שלא ירד מהארץ ברעב), והברכה שאנו חייבים בה מהתורה זהו ברכת המזון: “ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך" (דברים ח,י); בה מתגלה להודות לה' על הטוב שנתן לנו, לברך על הארץ הטובה שה' נתן לנו, שבה אנו מתחברים לשכינה השורה כאן, וממילא מקבלים יראת שמים, לכן מי שדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז, שכעין אין לו חלק בה' (כתובות קי,ב), בשל שרחוק מיראת שמים שלמה שמקבלים בארץ (שכך רמז לגילוי ברכות [ברכת המזון] ויראת שמים). לכן מיד אח"כ נאמר: "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך" וגו' (דברים ח,יא), שצריך להיות ביראת שמים כראוי כפי שמתגלה ברמז ע"י הפס' הקודם – ע"י הברכות. נראה שזה רמוז במדרש על תקנת דוד שתיקן מאה ברכות בכל יום, ודורשים שהוא הקים עולה של תורה, שזה הכל יחד, שתקנת הברכות זה מקים עולה של תורה, ע"י שמביא ליראת שמים. אולי מאה מרמז על המשכיות אברהם, שיצחק נולד בגיל מאה לאברהם (והוא ממשיכו), ואברהם היה מביא ליראת שמים ע"י ברכות הנהנים: '"ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם" אמר ריש לקיש: אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא; מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם! הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם!' (סוטה י,א-ב). כך שבמאה ברכות אנו מראים שאנו ממשיכים את דרכו של אברהם, לגלות שם ה' בעולם ע"י הברכות (רק שאצלנו זה על ידנו). אולי אפשר שזהו: 'ר' לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"! לא קשיא: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה' (ברכות לה,א-ב). קודם ברכה כל העולם של ה', ולאחר ברכה ניתן לנו לשימוש כיון שבברכה אנו מגלים את שם ה' בעולם, שבזה אנו מראים שאנו מתחברים וטפלים לה' שהכל שלו, שזה חל מיראת שמים שאנו מתבטלים כלפי ה' הגדול, ולכן נהנים מהעולם כמו עבד האוכל משולחן רבו. אולי אפשר ברמז שנאמר: 'והא"ר חנינא משום ר' שמעון בן יוחי: אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיהו לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו"' (ברכות לג,ב); ולא מובן הרי באוצר ה' יש הרבה טוב: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך" (דברים כח,יב), אז איך אפשר לומר שאין לקב"ה באוצרו אלא רק יראת שמים? בפשטות אפשר שיש כמה סוגי אוצרות, ועל אוצר היראת שמים נאמר שזהו האוצר הכי נחשב (שהוא בבית גנזיו), שאחרים כעין כלום כנגדו. אולם אולי יש בזה כעין רמז שבאוצר יש את יראת השמים, אלא שבזה עצמו תלוי כל הטובות שבעולם, כיון שכל הטובות בעולם תלויות ביראת שמים, שהיא הבסיס עליה אנו מקבלים את הטוב מהקב"ה.