"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב" (דברים א,א). '"אלה הדברים אשר דבר משה" וגו'. וכי לא נתנבא משה אלא זה בלבד? והלא הוא כתב את כל התורה כולה, שנאמר (דברים לא) "ויכתוב משה את כל התורה הזאת"! מה ת"ל "אלה הדברים"? – מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר (דברים לב) "וישמן ישורון ויבעט"' וכו' (ספרי). וכך הביא רש"י: '"אלה הדברים" - (ספרי) לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל. "אל כל ישראל" - אלו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים: אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אלו היינו שם היינו משיבים אותו; לכך כנסם כולם ואמר להם: הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב. "במדבר" - לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר? אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות יז ג) "מי יתן מותנו" וגו'. "בערבה" - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. "מול סוף" - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם יד, יא) "המבלי אין קברים במצרים", וכן בנסעם מתוך הים שנא' (תהלים קז ו) "וימרו על ים בים סוף" כדאיתא בערכין (ערכין טו). "בין פארן ובין תפל ולבן" - א"ר יוחנן: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא ה) "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", ועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים. "וחצרות" - במחלוקתו של קרח (ספרי). ד"א, אמר להם: היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע ואתם נדברתם במקום. "ודי זהב" - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב, י) "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל"' (רש"י). משה מוכיח את ישראל על כלל חטאיהם במדבר, כיון שעכשיו נגמר זמן היותם במדבר ולכן ראוי לעשות סיכום על כל מה שנעשה במדבר, כדי לחזור בתשובה על מה שעשו; ועוד שעכשיו נכנסים לארץ ולכן להיכנס בצורה תקינה, ע"י שחוזרים בהם ממעשיהם הרעים, שכך נכנסים ישרים כראוי ומתוך כך ימשך שיחיו בארץ בצורה נכונה, בהליכה ע"פ רצון ה'. לכן עכשיו זה זמן לתקנם כפתיחה להמשך, שלא יכנסו לארץ כעין המשך המדבר וכך יגררו את מעשיהם גם לארץ. לכן מביאה התורה: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אתו אלהם. אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי" (פס' ג-ד). שמודגש שזה בשנת הארבעים, ועוד בחודש האחד עשרה – שזהו סוף זמן המדבר, שנענשו שיגלו במדבר ארבעים שנה, וכן שזה לאחר שהיכו את סיחון ועוג, שהחלו בכיבוש שטחים הקשורים לארץ, ועוד שהם היו אלו שהאומות סמכו עליהם שילחמו ויגרשו את בנ"י שלא יכנסו לארץ ('"וירא בלק". משל למלך שהושיב שומרים לשמרו מן הגייס והיה בטוח עליהם שהיו גבורים, עבר הגייס והרגן והיה מרתת על עצמו. וכן בלק ראה מה עשו בסיחון ועוג שהיה מעלה עליהן שכר לשמרו, ונתיירא מעצמו' [במדבר רבה כ,ב]), כך שמרמז שעכשיו הם נכנסים לארץ. בנוסף גם משה הולך בקרוב למות, ולכן ראוי להוכיח את העם לתקנם, כמו שראוי למנהיג לעשות לפני פרישתו מההנהגה. אולם נראה יותר מזה, יש הבדל גדול בין חו"ל לא"י, שבא"י יש את עיקר חיוב התורה: 'ד"א "ואבדתם מהרה" - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" - אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי עקב, מג). לכן יש לשוב בתשובה ולהיות נקיים ולהתחזק בקדושה כדי להיכנס בצורה שלמה לעבודת ה' כראוי לא"י. אולי זהו: "אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" (פס' ב), שמודגש הר חורב שם קיבלו את התורה והמרחק לארץ, כרמז שקבלת התורה היתה כדי להיכנס לארץ ולשמור בה את התורה. וכן: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" (פס' ה), שמרמז על חומרת הקיום של התורה, שלכן מבאר היטב שיהיה ברור ויוכלו לשמור כראוי, שזה חשוב במיוחד בא"י (כמובן שגם בחו"ל זה חשוב אבל בא"י זה במעלה הרבה יותר גדולה). אולי לכן גם התורה לא אמרה שמשה הוכיחם אלא אמרה זאת בלשון "אלה הדברים", שנשמע כאילו שרק אלו דברי משה, כמו שמקשה הספרי, שבפשטות זה כדי להסתיר את תוכחתו של משה – שכל דבריו כאן היו בהסתר בשביל כבודם של ישראל (אמנם ישנם תוכחות בתורה, אבל כאן שמונה חטאים רבים שחטאו זה מבזה ביותר, ולכן הכל נאמר בהסתר). אולם אפשר גם שזה בא לרמז שכאן התוכחה נעשתה בהקשר לכל התורה, שעכשיו כל התורה נעשית במעלה מעולה ועיקרית, בשל כניסתם לארץ, שזה הסיבה שלכן עכשיו משה הוכיחם. אמנם בפשטות אפשר שעכשיו עומדים להיכנס לארץ, ובארץ יתעסקו בדברים חומריים, שלא כמו כאן במדבר שהיו חיים ברוחניות (ענני כבוד, מן, באר ובגדיהם לא בלו), ולכן יכולים להידרדר לחומריות, ובפרט שהארץ טובה שאז החומריות גדולה יותר ויכולים ליפול בה; לכן משה מוכיחם כדי להיות מחוזקים ומרוחקים מהחטאים. זהו שאומר הספרי את הפס' "וישמן ישורון ויבעט", שהריבוי שפע החומריות מדרדר לחטא, ולכן מוכיחם כדי לחזקם מלחטוא. אולי גם עשה מעין מעמד הגאולה, שבנ"י יחזרו בתשובה ואז נגאלים ואז מתחזקים בתשובה ועוד נגאלים (כמו שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'קמעא קמעא'), שבכך פתח פתח לגאולה (אולי לכן גם התוכחה כאן מכוסה, כרמז שהתשובה הראשונית אינה תשובה גמורה ממש).