"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל,ב-ג). וידבר ה' אל משה לאמר. נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך" וגו' (שם לא,א-ב). התורה הסמיכה את פרשת נדרים למלחמת מדיין, מדוע? נראה שזה בא לרמז שיש חשיבות מיוחדת בעניין שמירת הלשון בהקשר למלחמה. וכך מובא בחז”ל: 'רבי יוסי ממלחיא ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמרו: מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. והוה דוד מצלי עליהון, הדא הוא שדוד אומר (תהלים יב, ח): "אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם" אתה ה' נטר אורייתהון בלבהון, "(תנצרם) [תִּצְּרֶנּוּ] מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם" מן הדור ההוא שהוא חייב כלייה. אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין?! אלא ע"י שהיו בהם דלטורין היו נופלין' וכו' (ויק"ר כו,ב). לכן כיון שיש חשיבות גדולה מאוד לשמירת הלשון בהקשר למלחמה, לכן מסמיכה התורה בין נדרים שזהו שאדם צריך לשמור על היוצא מפיו, למלחמה. נראה שהסיבה לזה היא משום שבמלחמה יש סכנת נפשות גדולה, וכן הולכים להורג את האויבים (ובפרט כאן במלחמת מדיין שזה היה ללכת להרוג כנקמה), לכן מעלה מידת הדין את שמירת הלשון שהיא קשורה לקיום האדם בעולם, שכשנברא נאמר על חיותו יחד עם הדיבור: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז). '"לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור' (רש"י). לכן במלחמה שיש מהות של לקיחת חיים מודגש קיום האדם בעולם ולכן עולה במיוחד עניין הדיבור, עד כמה אנו שומרים על הדיבור שלנו שיהיה קודש כמו שה' בראנו – כשנפח באפינו, שנפיחה באה מתוך הנופח, שכך הנשמה היא חלק אלוק, ולכן הגילוי של הדיבור שהוא מתגלה כתוצאה מהרוחניות שבנו, לכן בו במיוחד מבררים האם אנו קדושים במציאות חיינו בעולם, שהולכים אחר מטרתנו בעולם שה' יצרנו בשבילה, ולכן יש להציל את חיינו בעולם ולתת לנו להרוג את שונאינו (על אף שגם בהם יש את גילוי נפיחת החיים, שהרי הם חיים, בכ”ז אנו ראויים ליטול את חייהם במעשינו בשל שאנו מגלים את רצון ה' במעשינו). נראה שלכן יש את משוח המלחמה שמחזק את העם לפני היציאה למלחמה, והוא במעמד קדושה גבוהה מאוד שלכן נמשח בשמן המשחה (כעין הכה"ג); שהוא מחזק את גילוי דיבור הקדושה, בכך שהאדם הקדוש מחזק ומביא את דבר ה' להתחזק במלחמה, וכך זה משפיע לניצחון (ובדורנו מרן שר התורה ושר הצבא הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א חיבר את התפילה לפני היציאה לקרב; ואף במלחמות היה מחזק את הלוחמים כמו בששת הימים שהיה רץ ראשון קדימה וקורא בקול פס' מהתנ”ך תוך כדי הקרבות, ואף בשאר המלחמות היה בא ומחזק את החיילים). נראה שאף חורבן הבית קשור לדיבור (שגם זה היה בהקשר למלחמה, שנלחמנו ברומאים), שמה שגרם לחורבן הבית היה הסיפור של קמצא ובר קמצא (גיטין נה,ב-נו,א). שם יש כמה גילויים של דיבור: בעל השמחה שלח את שלוחו, ואמר לו להביא את קמצא ('אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא') שמזה התחיל המקרה עצמו להתגלגל. היה את בר קמצא שדיבור וניסה לשכנע את בעל השמחה שלא לביישו. היו את חכמים שלא דיברו ומחו בבעל השמחה על שמביישו, שלכן הלך בר קמצא לקיסר (אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו' וכו'). וכמובן בר קמצא עצמו הלך והוציא לשון הרע על ישראל לפני הקיסר כאילו מורדים בו שלכן הקיסר יצא בעקבות זה (לאחר שבדק ע"י הקרבן) להילחם בישראל. כמו כן, האשימו חז"ל את ריב"ז שלא ביקש מאספסיינוס לוותר על ירושלים: 'קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא: (ישעיהו מד, כה) "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" – איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא'; כך שע"י הדיבור יכל ריב"ז להציל את ירושלים. נראה ששורש החורבן הוא הבכי שבכו בעקבות דברי המרגלים: '"ויבכו העם בלילה ההוא" אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות' וכו' (תענית כט,א). הרי ששורש החורבן קשור בדיבור, שזהו בחטא המרגלים שהם הוציאו את דיבת הארץ (שזה בדיבור) ובנ"י בכו ואמרו (בדיבור): "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו. ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד,א-ד). נראה שאף תחילת החורבן, שזהו בי"ז בתמוז בפרצת החומות, גם זה קשור בדיבור, שהוא זמן של רעה, שבו חטאו בעגל, והעגל נעשה בעקבות שהקפידו על דברי משה שאמר להם שיחזור בשעה הששית ולא חזר (שבת פט,א), כך שיסודו בקשר לדיבור; ואף אמרו לאהרן שיעשה את העגל ולכן עשה (כדי שלא יהרגוהו), כך שיש ביסודו עניין של דיבור. אולי לכן יוצא שפרשת מטות יוצאת בשלושת השבועות – בין י"ז תמוז ל-ט' באב, להדגיש את עניין חובת השמירה על הדיבור, ובפרט בזמנים של סכנה (כמלחמה או אפילו בשלושת השבועות שהם זמן של סכנה).