עקב עזיבת ברית ה', מתייחס משה אל קללה שתבוא על העם - קללת שממת הארץ: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ".

עם ישראל נעקר מהארץ והושלך לגלות, וכל זמן שעם ישראל יהיה בגלות, אדמת א"י: "לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ". אך קללה זו, טומנת בחובה גם ברכה, כך כתוב במדרש (ספרא): "זו מידה טובה, שלא יהיו ישראל אומרים, הואיל וגלינו מארצנו, עכשיו האויבים באים, ומוצאים עליה נחת רוח. לכך נאמר: 'וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם', שלא ימצאו עליה נחת רוח".

דורנו, ששב לארץ האבות, הוא עד לכך, בכך שמצא את הארץ, שוממה ופנויה כמעט מתושבים. לו היתה מיושבת על ידי עם זר, כי אז לעולם לא יכול היה חלום שיבת ציון להתגשם. קללתה של הארץ היא, אפוא, גם ברכתה הגדולה.

(הרב משה גרילק זצ"ל)