"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" (במדבר טז,א). ' … "ואון" שישב באנינות, "פלת" שנעשו לו פלאות, "בן ראובן" בן שראה והבין. אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו; אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה? אי מר רבה אנת תלמידא, ואי מר רבה אנת תלמידא! אמר לה: מאי אעביד? הואי בעצה ואשתבעי לי בהדייהו. אמרה ליה: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו, דכתיב (במדבר טז, ג) "כי כל העדה כולם קדושים", אמרה ליה: תוב, דאנא מצילנא לך. אשקיתיה חמרא וארויתיה, ואגניתיה גואי, אותבה על בבא וסתרתה למזיה. כל דאתא חזיה הדר. אדהכי והכי אבלעו להו. איתתיה דקרח אמרה ליה: חזי מאי קעביד משה, איהו הוה מלכא, לאחוה שוויה כהנא רבא, לבני אחוהי שוינהו סגני דכהנא; אי אתיא תרומה אמר תיהוי לכהן, אי אתו מעשר דשקילתו אתון אמר הבו חד מי' לכהן, ועוד דגייז ליה למזייכו ומיטלל לכו כי כופתא עינא יהב במזייכו. אמר לה: הא איהו נמי קא עביד! אמרה ליה: כיון דכולהו רבותא דידיה אמר איהו נמי (שופטים טז, ל) "תמות נפשי עם פלשתים". ועוד דקאמר לכו עבדיתו תכלתא, אי ס"ד תכלתא חשיבא מצוה, אפיק גלימי דתכלתא וכסינהו לכולהו מתיבתך. היינו דכתיב (משלי יד, א) "חכמות נשים בנתה ביתה", זו אשתו של און בן פלת, "ואולת בידה תהרסנה", זו אשתו של קרח' (סנהדרין קט,ב-קי,א). חז"ל דורשים על אשתו של און ואשתו של קרח, בפשטות דרשו שהנשים פעלו כיון שכל עדת קרח נבלעה, סימן שכולם היו שותפים בדבר, והאיש בעיקר מתייעץ עם אשתו (להבדיל מילדיו שפחות מתייעץ איתם), ולכן דרשו שהנשים גם הן היו שותפות בפעילות בקשר לעדת קרח. אולי גם רמזו שהנשים היו שותפות כיון שבמחלוקת קרח נרמז שחשדו במשה בקשר לנשותיהם: '(במדבר טז, ד) "וישמע משה ויפול על פניו", מה שמועה שמע? אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר (תהלים קו, טז) "ויקנאו למשה במחנה". א"ר שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר (שמות לג, ז) "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה"' (שם). לכן כיון שדרשו שהיה ביסוד חטא עדת קרח גם עניין הקשור בנשותיהם, ממילא מן הסתם קודם דיברו עם נשותיהם לברר, ולכן מן הסתם הן פעלו להראות את נאמנותן לבעליהן, ולכך פעלו יחד עם בעליהם במחלוקת קרח. מה שדרש רב על מעשה אשתו של און, נראה שלמד זאת כעין הדרשה שנאמרה קודם, שאון מרמז לאנינות, שזהו שישבה ופרעה ראשה כאלמנה המתאבלת על בעלה, ופלת כעין לשון פליטה, שפלטה אותו בכך מעדת קרח, וזה נעשה בעקבות שראתה והבינה היטב מה קורה כאן ולכן הסבירה לבעלה למה לא כדאי לו להיות שותף, שכך ראתה (רמז ב"ראובן”) והבינה בחכמתה מה לעשות כדי להצילו, וזה ע"י ראיה – שפרעה ראשה ולכן התרחקו כדי שלא לראותה ובכך פלטה את און מעוון; וזהו גם "פלת" רמז לפלאות – ופלא זה דבר נסתר (רש"י; בראשית יח,יד), שזהו שהסתירה אותו בבית, וכן פרעה את שערה שזה חוסר צניעות כי השיער צריך להיות נסתר. אולי גם דרשו זאת כרמז שהיא פעלה נגד מעשיהם של קרח ועדתו, שהם טענו שתי טענות נגד משה: '"וַיִּקַּח קֹרַח”, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (במדבר טו, לח): "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת”, קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה: טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית? אָמַר לוֹ: חַיֶּיבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח: טַלִית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵין פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטְרוֹת אוֹתָהּ?! בַּיִת מָלֵא סְפָרִים מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה? אָמַר לוֹ: חַיָּב בִּמְּזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, פָּרָשָׁה אַחַת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת?! אָמַר לוֹ: דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶן, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָן' וכו' (במדבר רבה יח,ג). בנוסף הם פעלו נגדו במשתה: 'עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת, בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק. עָמְדוּ כְּנֶגְדָן, אָמְרוּ לָהֶן: מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ? לֹא משֶׁה? לֹא נִתֵּן כְּלוּם, לֹא דִּבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ' (שם). גם טענו נגד מתנות כהונה: ' … מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל, ואמרו: משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהונה; תרומה לכהן, מעשר לכהן, כ"ד מתנות לכהן. מיד "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה", מיד "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם רַב לָכֶם"' (במדבר רבה יח,ד). חלק מזה רמוז גם בדברים שדרשו שאמרה אשתו של קרח, שהזכירה את עניין הטלית תכלת, וכן את עניין התרומות (ומענבים נותנים תרומה) שזה רמז למשתה שעשה וכן לטענותיהם נגד תרומות (אולי רמז למזוזה שדרשו מהפס' על הנשים שנאמר בו “ביתה”, כרמז לבית שבו שמים מזוזה והיא שומרת מצרה – מחורבן, לעומת אשתו של קרח שהביאה חורבן לביתה, ולכן זה בביטול המזוזה). בנוסף, אשתו של קרח טענה לקרח שמשה ביזה אותם בכך שגילח אותם (וכן טען קרח לשאר בנ”י [במדבר רבה יח,ד]). כנגד זה אשתו של און פעלה להצלתו: כנגד מזוזה שהיא בפתח הבית, היא ישבה בפתח הבית ובכך שמרה על און מהיזק (כעין מזוזה). כנגד ציצית (בבגד) היא הורידה את הבגד של כיסוי השיער שלה, ובפרט שבציצית יש כח הגנה מיצר ערווה: "והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" (במדבר טו,לט). “אחרי עיניכם" זה הרהור עבירה, שנאמר (שופטים יד, ג) “ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני" (ברכות יב,ב); לכן פעלה בכח הצניעות – ע"י שפרעה את שערה וכך לא באו כדי שלא לראותה (“ואחרי עיניכם"). בנוסף, פריעת השיער היה כנגד הטענה על משה שגילח להם את שערם. היא השקתה את און כנגד המשתה שעשו, וכן כנגד דבריהם על התרומה. נראה שעשתה עצמה כאילו מת און, כרמז שמי שחולק על משה בעצם חולק על הקב"ה ותורתו (והקב"ה ותורתו זה מקור החיים), ולכן כמת. נראה שהשקתה את און, כרמז לאיבוד הדעת, כמו שיש איבוד הדעת כשמשתכרים, שזה כרמז שכך גם קרח איבד את דעתו, שחלק על משה בשל שקינא בנשיאות אליצפן (במדבר רבה יח,ב) ולכן נעשה בו 'רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם' (אבות ד,כא) שהכוונה ב-'האדם' – המיוחד שבאדם שזהו שכלו (ראה בהרחבה בדברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א בספרו 'אבות לבנים' על משנה זו, וכן בספרו 'בארץ לא זרועה' בפרשתנו). אולי גם השקתה את און וישבה בפריעת שיער כאילו מת, כנגד שהאנשים הלכו אחרי קרח בשל מעלתו, שהיה חכם גדול ובעל מעלה גדולה בקדושה, שהיה מנושאי הארון: 'אמרו חכמים: חכם גדול היה קרח ומטועני הארון, שנאמר (במדבר ז, ט): "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם", ו"קרח בן יצהר בן קהת"' (במדבר רבה יח,ג), שזה הוכחה לקדושתו, שלא נפגע מהארון, שלפעמים היו נהרגים נושאיו מהאש שהיתה יוצאת ממנו (במדבר רבה ה,א). לכן כנגד שהיה חכם השקתה את און יין, שלשיכור אסור להורות הלכות ומדרשות ואפילו מקרא (ספרא ויקרא י,יא); כנגד שהיה צדיק קדוש שלא מת מהארון, פרעה את ראשה שזה חוסר צניעות ולכן צדיק וקדוש לא יביט בה, ועשתה עצמה כאלמנה, כאילו הוא כן מת. מה שלמדו חז"ל על טענת קרח בציצית למדו מהסמיכות לפרשת ציצית ('"וַיִּקַּח קֹרַח". מה כתיב למעלה מן הענין? (במדבר טו, לח): "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת". קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת' וכו' [במדבר רבה יח,ג]), אולם מניין למדו על מזוזה, ועל תרומות (ובכלל מתנות כהונה שלא רצו לתת את החזה והשוק), ועל שגילח את שערם? אולי על גילוח השיער רמזו בג"ש לשון קיחה, שאולי זהו: '"וַיִּקַּח קֹרַח" לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו, כשאמר הקב"ה למשה (במדבר ח, ו): "קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם" וגו' "והעבירו תער על כל בשרם"' וכו' (שם,ד), שהביאו את הפס' גם כדי לרמז על ג"ש "ויקח" – "קח" (אולי גם רמז שנעלב מהיותו קירח, כעין שכאב לו ואמר אוי וי לי, שזהו “וי – קח”, שאמר וי על מה שנאמר למשה “קח”, שזהו לקחת את הלוים ולהעביר תער על בשרם). אולם יותר נראה שלמדו מהמשך הפרשה, שבפרשיות בהמשך נאמר: "ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים מתוך בני ישראל לכם מתנה נתנים לה' לעבד את עבדת אהל מועד" (במדבר יח,ו), שזה רומז לקידוש הלוים לעבודת המשכן, שבקידושם העביר משה תער על בשרם. “כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" (שם,יב), '"כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן”. זו תרומת מעשר … "אשר יתנו”. זה הזרוע והלחיים והקיבה' (ספרי), "ראשיתם" – היא תרומה גדולה' (רש"י), כך שבזה רמזו על טענתם נגד תרומות, ונגד מתנות כהונה של הזרוע וכו'. נראה שדרשו על מזוזה מכך שהמזוזה מגנה ושומרת על הבית; ונאמר בהמשך "ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" (יח,ה), שזה שמירת המקדש: 'שהזהירנו מהתעצל בשמירת המקדש ומלכת סביבו תמיד כל הלילה, והוא אמרו יתעלה (במדבר יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ". וכבר התבאר במצוה כ"ב ממצוֹת עשה ששמירת מקדש ולכת סביבו מצות עשה, וכן נבאר הנה שבטול זה הוא מצות לא תעשה. ולשון מכילתא: "וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד" אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר "וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ"' (ספר המצוות לרמב"ם, ל"ת סז). אמנם במקדש זה לא שמירה מהיזק אלא לכבוד, אולם בכ"ז זה עניין שמירה ולכן מזכיר את מצוות מזוזה ששומרת. אולי גם רמזו ממה שנאמר כשנבלעו עדת קורח: “ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש" (טז,לב), שמדוע נאמר "בתיהם" הרי זה נכלל ב"כל הרכוש"? ועוד, קודם נאמר אהל: "אהלי האנשים הרשעים האלה" (פס' כו), "פתח אהליהם" (פס' כז), אז למה עכשו נקרא בית? לכן דרשו שזה בא להדגיש במיוחד את בליעת הבית כי הוא היה חלק מטענות עדת קרח – על המזוזה, ולכן שונה לבית כרמז לנאמר במזוזה: “וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים יא,כ). מה שטענו שמשה מלך ונתן לאחיו כה"ג, ולאחייניו כהונה, זה נאמר במפורש, שטענו נגד משה ואהרן מדוע מתנשאים "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים … ומדוע תתנשאו" וגו' (טז,ג), וההתנשאות כביכול של משה ואהרן זהו במלכות (משה) וכהונה גדולה (אהרן), וכן טענו שכולם קדושים ושהם רוצים להיות הכהנים, שזהו כנגד שהכהונה נתנה לאהרן ובניו.