בפרשת שלח לאחר מעשה המרגלים (והמעפילים בעקבותיהם) מובאים כמה פרשיות: נסכים, חלה, זקנים שהורו היתר בע"ז, יחיד שעבד ע"ז, מקושש וציצית. נראה שכולם קשורים לעניין רמז לחטא המרגלים. זקנים או יחיד בע"ז זה כנגד המרגלים שחטאו נגד א"י שיש בזה כעין שמץ ע"ז: 'ת"ר: … שנא' (ויקרא כה, לח) "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים" … כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). במרגלים היו את המרגלים שהיו ראשי העם וצדיקים והם הטעו את העם, ולכן זהו כמו הזקנים שהם עיני העדה; וכן המרגלים היו צריכים להיות כעין העינים של עדת בנ"י: "וראיתם את הארץ מה הוא" (במדבר יג,יח). מצד שני היו את בנ"י שלא רצו לעלות, שזה אשמה שלהם, ולכן זהו כמו יחיד שחטא. גם המקושש מרמז על חטאם בעניין א"י, שא"י קשורה בקדושתה לעניין שבת – שמקדשים את העולם ע”י שימוש בגשמי לקדושה, ולכן למדו בפס' ששכר עונג שבת (שזה שימוש בגשמי לקדושת שבת) נלמד מהנאמר על א”י (שהיא קידוש כל המציאות הגשמית כולה): 'א"ר יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיהו נח, יד) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" וגו'. לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה" וגו', ולא כיצחק שכתוב בו (בראשית כו, ג) "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"' (שבת קיח,א-ב). לכן גם יש שבת בגילוי הארץ – שמיטה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" וגו' (ויקרא כה,ו) [שגם כאן נאמר בהקשר של אכילה, כעין עונג שבת, שכאן מתגלה בארץ]. בנוסף מרמז על דברי המרגלים שאמרו את שבח הארץ אבל רק כהקדמה ללשוה"ר על הארץ (שהיו חייבים לומר תחילה אמת כדי שיאמינו להם: "זבת חלב ודבש היא" – (במדרש רבה) כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו אין מתקיים בסופו' [רש”י; במדבר יג,כז]), ולכן כאן זה נאחז בעניין הטוב שאמרו וממשיך לטוב; לכן שבת זה כרמז לדבריהם שאמרו: "וגם זבת חלב ודבש הוא" (יג,כז), וכידוע בשם החת"ס שרמז לקדושת הארץ בר"ת של סופי האותיות שיוצא שבת (זבת חלב ודבש) [אולי אפשר להוסיף שר"ת תחילת האותיות זה 'חזו' – שיש לחזות – להביט לעומק על טוב הארץ ואז מגלים על מעלתה הגדולה, על קדושתה הגדולה; ולכן נאמר בלשון חזיון כעין נבואה, שיש להביט בראיה של קדושה (וכן כרמז לדוגמה לקדושתה שהנבואה היא רק בא"י או בשבילה)]. בציצית נאמר "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" (טו,לט), ומביא רש"י: '"ולא תתורו אחרי לבבכם" - כמו (במדבר יג) מתור הארץ", הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות' וכו', כך שרומז למרגלים שיצאו לתור את הארץ. ציצית עוטפת את האדם, כמו שא"י עוטפת את האדם בקדושה. על ציצית נאמר שהיא שקולה כנגד כל המצוות: '"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'” - שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן' (מנחות מג,ב), כעין שא"י שקולה כנגד כל המצוות: 'ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה' (ספרי "ראה”, פיסקא פ'). גם בציצית נאמר עניין ראיה: “וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה'" וגו' (טו,לט), כמו שלמרגלים נאמר שיראו את הארץ (והיו צריכים לראות בעין של תורה, מתוך מצוות ה' של ישוב א”י, וכן בעין של תורה שרואה את מעלת א”י). בעניין הנסכים והחלה מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('בארץ לא זרועה' – 'מה היה באמת חטא המרגלים') ששתיהן פותחות בביאה לארץ (“כי תבאו אל ארץ מושבתיכם … בבאכם אל הארץ" וגו'), והן מבטאות שבארץ אנו מרימים את הארציות לקדושה, שזהו חלה שמרימים למעלה (“חלה תרימו תרומה"), וזה ע"י התורה שה' הוריד אלינו מלעלה שזהו כנסכים שיוצקים מלמעלה למטה; שזהו מעלתה של א"י להעלות את כל המציאות לקדושה. אולי אפשר להוסיף שלכן התורה אמרה בצורה שונה על ביאת הארץ בין הנסכים לחלה: בנסכים נאמר "כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם" (טו,ב), לשון ישיבה, שאדם יורד מגובהו כשעובר מעמידה לישיבה, שזהו כהורדת התורה, וכן נאמר לשון נתינה (“נתן") כעין נתינת התורה. בחלה נאמר "בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה" (טו,יח), כעין רמז לנאמר ביציאת מצרים (שתכליתה היא שבסופה יכנסו לא"י) "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט,ד), ['"על כנפי נשרים" – כנשר הנושא גוזליו על כנפיו' וכו' (רש"י)], שכל זה מבטא את העלאת בנ"י מלמטה למעלה, כעין שעלו מהארץ לשמים (ועוד מעל הכנפים), שזהו כהרמה – העלאת החלה למעלה, כעליה לשמים. ראיתי שמביאים בשם השפת אמת ששלושת הפרשיות שמופיעות בפרשת שלח, שהם: נסכים, חלה וציצית רומזות כנגד שלושת המתנות שהיו במדבר: מן, באר וענני הכבוד; חלה ונסכים כנגד המן והבאר, וציצית כנגד העננים שהיו סביבם כעין שעוטפים את האדם כציצית, שכעין ממשיך מעלתם בא”י. נראה להוסיף לזה שנסכים זה יין שמנסכים על המזבח שהוא מאבן, כעין שהמים במדבר באו מבארה של מרים, שהיה מאבן – סלע שהיה מתגלגל אתם במדבר: 'בארה של מרים – סלע, וזבין ממנו מים, והיה מתגלגל והולך עם ישראל' (רש"י; תענית ט,א). וכמו שהיו המים זבים מהסלע, כך במזבח היו שופכים לספלים ומשם היה יורד לשיתין; והיו שני ספלים אחד של יין ואחד של מים (לניסוך המים בסוכות) ולכן כעין דומים – שהיו הספלים קרובים זה לזה לרמז לקשר בין מים ליין, כרמז ליין שהוא כנגד המים של הבאר. (עם הנסכים של קרבן התמיד אומרים שיר של יום [ערכין יא,א], כרמז שהבאר בזכות מרים, והיא עוררה את הנשים לשיר בקריעת ים סוף [שזה קשור במים – ים סוף]: “ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" [שמות טו,כא]). היין מוסיף דעת לחכמים: 'א"ר חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר (בראשית ח, כא) "וירח ה' את ריח הניחוח" וגו'. אמר ר' חייא: כל המתיישב ביינו יש בו דעת ע' זקנים' (עירובין סה,א). זהו כעין מרים שבזכותה היה את הבאר ('ר' יוסי בר' יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל. אלו הן: משה, ואהרן ומרים. וג' מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן ומן. באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה' [תענית ט,א]), לכן מרמז על יין שמביא לחיזוק הדעת, כעין אשתו של אדם שמשלימתו: 'אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה … בלא שמחה, דכתיב (דברים יד, כו) "ושמחת אתה וביתך" … במערבא אמרי: בלא תורה … בלא תורה, דכתיב (איוב ו, יג) "האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני"' (יבמות סב,ב). שכך האשה משלימתו בתורה ושמחה, כעין שהיין משלים את דעתו בתורה, וכן שמחה כעין שעם ניסוך היין היו שרים שיר של יום בשמחה. (וכן חלילה אם זה לרעה, היין מביא לידי חטא של זנות). לכן כרמז הנסכים זה סלת ויין, כעין רמז שזה בחיבור של איש ואשתו (כמו שנאמר תיכף על עניין החלה [שהיא מקמח] כרמז לאדם עצמו). החלה זו הפרשה מהעיסה שמכינים ממנה לחם, ולכן זה רומז למן שנקרא "לחם אבירים” (תהלים עח,כה). 'תנו רבנן: (תהלים עח, כה) "לחם אבירים אכל איש", לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי ר"ע. וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל, אמר להם: צאו ואמרו לו לעקיבא: עקיבא טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם?! והלא כבר נאמר (דברים ט, ט) "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי"! אלא מה אני מקיים "אבירים"? - לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים' (יומא עה,ב). בחלה אנו מרימים לה', כהעלאת כל המציאות הגשמית לה', כעין שבנ"י אכלו לחם בדימוי למלאכים, כעין שהם מלאכים, ע"פ ר"ע; ולשיטת ר"י המן היה נבלע באברים, ולא היו מוציאים מזה בשירותים, שזהו כמלאכים שאין בהם גילוי של פסולת חומרית שלא ראויה (שיוצאת מהגוף). המן היה נבלע באברים כמעל הטבע הגשמי, בשל רוחניותו, שזהו כהעלאת הגשמי לה'. לכן 'מרימים' ["תרימו תרומה" (במדבר טו,יט)] את החלה לה', כעין רמז להעלאת הגשמי לרוחני כעין גילוי המן. (גם בנ"י מצאו את המן על הרצפה: “והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ" [שמות טז,יד], כך שהלקיחה שלו היתה בהרמה מלמטה [מהקרקע] למעלה [כשמתיישר והולך לביתו]). המן בא בזכות משה, שמשה הוא שהוריד את התורה, ובלי אוכל אדם לא יכול להתרכז ללמוד; בפרט רמז בעיסה, שהדגן מביא להתחלת הכח השכלי: 'שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א), כך שמבטא את כח השכל של האדם עצמו. משה היה מחובר בפיו לשכינה, שהיתה שכינה מדברת מגרונו, לכן זהו כחלה, כלחם שאדם אוכל בפיו, וכן היה מלמד את העם את דבר ה' בדיבור, שזה בפה. גם החלה היא הסיום של עשרת המצוות שנעשות בפת (יר' חלה א,ו), כעין רמז לעשרת הדברות שנאמרו כשמשה עלה לקבל את התורה, וכן הביא את הלוחות מסיני, שבהם עשרת הדברות, וכן כל התורה גנוזה בהם (יר' שקלים ו,א); כמו כן השיעור לחיוב חלה הוא "עשירית האיפה” כנלמד מהמן (עירובין פג,ב), כרמז (בלשון עשירית) לעשרת הדברות (וכן קשר בין המן והחלה). הציצית עוטפת את האדם כעין ענני הכבוד; בעננים נעשה הצלה מהיזק מצרים כשיצאו ממצרים ("ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם. ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה" [שמות יד,יט-כ]. 'וילך מאחריהם" – להבדיל בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ולקבל חצים ובליסטראות של מצרים' [רש”י]), וכן במדבר היה ענן שהולך לפניהם 'והורג נחשים ועקרבים' (רש"י; במדבר י,לד), וכך מצוות ציצית גורמת הגנה ללובשה (כידוע מהקבלה). ישנם כמה דעות כמה עננים היו, בין השאר מובא: 'ורבי יהודה אומר: י"ג היו: ב' מכל רוח ורוח, ושנים מלמעלה ושנים מלמטה ואחד מלפניהם. ר' יאשיה אומר: ד'' (ספרי; במדבר י,לד). שכנגד ארבעה עננים יש ארבעה גדילי ציציות בבגד. כנגד י"ג עננים יש בציצית עניין של י"ג: 'שמונה חוטים וחמשה קשרים' (רש"י; במדבר טו,לט). על עמוד הענן נאמר: “וה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך" (שמות יג,כא), כך שיש כעין גילוי שכינה בעמוד הענן, זהו כמו בציצית שיש רמז לשכינה: 'תניא, היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י) "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר", וכתיב (יחזקאל א, כו) "כמראה אבן ספיר דמות כסא"' (מנחות מג,ב). עמוד הענן (והעננים) היה בזכות אהרן, שהענן כיסה והגן על כל בנ"י, כעין הכהנים שמיועדים להפיץ את תורת ה' בכל מקום: “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" וגו' (מלאכי ב,ז). (גם אהרן היה מדליק את המנורה, ובה ראו את השראת שכינה בישראל: 'עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל' [שבת כב,ב], כעין בציצית שמרמז על השכינה; וכן עמוד הענן ועמוד האש היו מתחלפים, ולכן כעין קשורים זה בזה, וכך מרמז עמוד הענן על עמוד האש וכנגדו רמז על האש שמדליקים במנורה). (אולי שלושת אלו כרמז לאישה [נסכים], איש [חלה] ושכינה [ציצית], כרמז להשראת שכינה בחיבורם: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן' [סוטה יז,א], שמרמז שבא"י השכינה שורה על בנ"י [ויש דין של קהל רק בארץ]). אולי אפשר גם ששלושת הפרשיות כנגד שלושת מנהיגי דור המדבר, כרמז שאין העיקר במדבר אלא בארץ, שהיו צריכים להנהיגם בכניסה לארץ, שזהו כל עניינה של יציאת מצרים, לקבל תורה ולהכנס לארץ לקיימה. נסכים כנגד מרים, שמרמז ביין כעין מים (שהם שתיה, אלא שמים זו השתיה הפשוטה ויין זו השתיה המשובחת, ולכן בקרבן מביאים את המשובח – היין), שמרים חכתה למשה ביאור ודאגה להצילו (והוא השליח להוצאת בנ”י ממצרים ולקבלת התורה וכו'), וכן מרים כמייצגת את הנשים שבזכותם נגאלנו ממצרים, וזה קשור למים, שבזה המעשה מתחיל ומתגלגל: 'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים' וכו' (סוטה יא,ב). כמו כן בזכות מרים חזר בו עמרם מגרושי יוכבד, שגרשה בעקבות גזרת פרעה לזרוק את הילדים למים, וכך נולד משה (שם יב,א); לכן כנגד מעלה זו נרמז בנסכים כנגד מרים (גם בחתונה מברכים שבע ברכות על היין, ולכן רומז בניסוך היין על ליקוחיה של יוכבד בעקבות דברי מרים [וגם שרים ושמחים (וכן דברי מרים היו בדיבור), וכך בנסכים של קרבן התמיד שרים שיר של יום]). חלה נתנת לכהנים, ולכן זה כנגד אהרן הכהן; ואף רומז למן (בהקשר לתורה): 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה. הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה' (מכילתא; שמות טז,ד). ציצית מרמזת על כל תרי"ג המצוות ולכן מרמז למשה שהביא את תורת ה': '"וזכרתם את כל מצות ה'" – שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג' (רש"י; במדבר טו,לט). וזה נרמז בענני הכבוד, כנגד שבמתן תורה היה ענן על ההר: "וענן כבד על ההר" (שמות יט,טז), ומשה כשעלה לקבל את התורה עבר דרך עב הענן: '"נגש אל הערפל" – לפנים משלש מחיצות: חשך ענן וערפל, שנאמר (דברים ד) "וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל". ערפל הוא עב הענן שאמר לו "הנה אנכי בא אליך בעב הענן”' (רש"י; שמות כ,יז). גם נראה ששלושת אלו רמז לשכינה ולקדושה בארץ: במים (כנגד נסכים) יש מעלה מיוחדת בא”י: '"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא”. כן שיטת פרשיות הללו: צריכים אתם לשמור את מצוות ה' אלקיכם, כי הארץ הזאת טובה מארץ מצרים לשומרי מצוות ורעה מכל הארצות ללא שמורים. כי הארץ אשר אתה בא שמה אינה כארץ מצרים שאין צריכים למטר, ובין טובים ובין חטאים בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם, אבל ארץ ישראל אם אתם שומרים מצוות – "עיני ה' אלקיך בה" להשקותה במטר השמים מרשית השנה ועד אחרית שנה לתת מטר בעת הצורך. "והיה אם שמע תשמעו" וגו', "ונתתי" וגו', ותאכלו לשובע בלא טורח, ואם לאו – "ועצר את השמים ולא יהיה מטר”' (רשב”ם; דברים יא,י). בלחם ([ובכלל פירות הארץ] כנגד חלה) יש מעלת קדושה של שכינה: 'קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ … באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה' (ב”ח; טור או”ח סימן רח). ציצית שקולה כנגד תרי”ג מצוות וכן ישיבת א”י שקולה ככל התורה ('ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה' [ספרי דברים, פ); ציצית מרמזת על השכינה, וכן השכינה לא נגלת אלא בא”י ('תֵּדַע שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית בְּחוּצָה לָאָרֶץ' וכו' [מכילתא “בא”, פתיחה]), וכן בה דווקא ראוי לבית שכינה: 'אֶרֶץ כְּנַעַן מְקֻדֶּשֶׁת מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אֶרֶץ כְּנַעַן כְּשֵׁרָה לְבֵית שְׁכִינָה וְאֵין עֵבֶר הַיַּרְדֵּן כָּשֵׁר לְבֵית שְׁכִינָה' (במדבר רבה ז,ח). אולי גם נרמז שבא”י אנו מתקנים את העולם, ולכן כרומז לשלושת השיטות מה היה עץ הדעת: חיטה, ענבים או תאנה: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר". רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה". ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). נסכים זה יין, כנגד גפן. חלה זה מדגן, כנגד חיטה. ציצית זה בגד, כנגד שהתכסו בתאנה.