"ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמנים ומן התאנים" (במדבר יג,כג). המרגלים לקחו מפירות א"י, בפשטות פירות אלו היו באותו זמן במקום שהמרגלים היו ולכן אותם לקחו. אולי גם עשו בכך כעין דיוק בדברי משה שאמר להם: “ומה הארץ השמנה הוא אם רזה היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי בכורי ענבים" (במדבר יג,כ), שעל הארץ נאמר "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח,ח), ולכן פעלו המרגלים שהיו ת"ח – צדיקים ('"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" ובכל מקום שנאמר אנשים בני אדם צדיקים הם' וכו' [במדבר רבה טז,ה]) כעין עשיית דברי משה לקיים את הנאמר בשבח הארץ, וכיון שהדבר הכי בולט אז היו הענבים (שאז היו "ימי בכורי ענבים”), לכן הבינו שבדבריו מתכוון להביא ענבים ועוד פירות, ולכן הביאו ענבים והנאמר בהמשך שזהו תאנה ורמון (ולא יותר כי לא יכלו לסחוב יותר). בנוסף, חיטה ושעורה לא הביאו כי זה תבואה, ובזית נאמר "זית שמן" שהשבח שלו זה בשמנו, ולכן לא הביאו כדבר הנאמר בפס' שבולט בפרי כשלעצמו, וכן תמרים שבחו בדבש, ולכן לא הביאו אותו; אלא ענבים תאנה ורמון שנאמר בהם כפרי של שבח בעצמו (אמנם שבח הענבים זה ביין, אבל זה לא נאמר בפס'). חז"ל מביאים שתחילת דבריהם היה אמת: '(במדבר יג, כז) "ויספרו לו ויאמרו באנו" וגו', וכתיב "אפס כי עז העם". אמר רבי יוחנן משום ר"מ: כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו' (סוטה לה,א). יוצא שדבריהם "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה" (במדבר יג,כז) היה אמת (רק מהפס' הבא "אפס כי עז העם" זה כבר שקר), כך שיוצא שבדבריהם שהארץ טובה וזה פירותיה הראו שהארץ טובה, בפשטות זה פשוט כי באמת הפירות היו משובחים וזה מראה על טוב הארץ; אולם אפשר גם שבעומק אמרו אמת שזה פרי הארץ, שמעבר לפרי הגשמי זה גם רומז על פרי הארץ הרוחני – הרוחניות, שהארץ קשורה לקדושה, ולזה רמזו בפירות שהביאו, אלא שמיד אמרו שלא יכולים לכבוש כי העמים שם חזקים. ויותר מזה אמרו לאחר שאמר כלב שיכולים לנצחם "והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (פס לא) – 'דאמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב (במדבר יג, לא) "כי חזק הוא ממנו”, אל תיקרי כי חזק הוא ממנו אלא ממנו, כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם' (ערכין טו,א), שעם כל הכבוד לקדושה בארץ הטומאה חזקה יותר, ולכן לא יכולים לנצחם, ולכן שלא יתייחסו לקדושה שיש בארץ כמתגלה בפירות כיון שכנגדה יש גם טומאה גדולה עד שכביכול אפילו ה' לא יכול לנצחם ח”ו; בעומק נראה שזה גם רומז לטענתם שבארץ יש גשמיות חזקה שלכן הם לא יכולים לעמוד נגדם ולנצחם, ולכן מכאן שגם לא כדאי להכנס לארץ בשביל הקדושה כי כנגדה יש טומאה גדולה לא פחות ואף יותר שקיימת בטבע שם (שזהו כעין שהעמיד מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א [ראה 'בארץ לא זרועה' – 'מה היה באמת חטא המרגלים'] שחטאם היה מצדקות יתרה – שלא כרצון ה', שהתנגדו לרדת לטבע שבא"י, שפחדו מהגשמיות שבארץ). [או (ע"פ טענות שקיימות כיום) שחשבו לעצמם שהעמים חזקים ולכן צריכים להילחם איתם, שהם לא יכנעו ויברחו מפחד, ולכן ראו בזה רצח ושפיכות דמים, שזה ההיפך מתורת חיים; אולם זה עיוות כי יש מצוה לכבוש את הארץ ולהילחם עליה ואין זה כלל כסתם רצח (ודוחק)]. נראה שהפירות היו לשבח קדושת הארץ, ולכן גם מובן שכלב הוא שרדף אחרי המרגלים באיומים כדי שיקחו מפרי הארץ: '"ויבאו עד נחל אשכול". לא רצו ליטול מפירות א"י; אילולי כלב ששלף את הזיין וירץ לפניהם ואמר להם: אם אין אתם נוטלים או אתם הורגים אותי או אני הורג אתכם לא היו נוטלים, לפיכך (יהושע יד, ט): "אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה"' (במדבר רבה טז,יד), שכלב בא מכח האבות שהשתטח על קברם ('(במדבר יג, כב) "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" – ויבאו מבעי ליה! אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים' וכו' [סוטה לד,ב]), והאבות מייצגים את ההבטחה של ה' שהארץ שלנו וכן הם יסוד קדושתנו, ואף בזה שהתפלל על קברם להנצל מעצת המרגלים מוכח שיש במעלתם שהם מחברים אותנו לקב"ה וגילוי רצונו בעולם, לכן כלב בא מכח הקדושה המתגלה בארץ, ולכן גם קיבל את חברון עיר האבות בשל כך (כמו שמביא המדרש את הפס' ביהושע [יד,ט] שהארץ שדרכה רגליו – שזהו חברון, תהיה שלו); ממילא כשהכריח את המרגלים לקחת מפרי הארץ היה זה משום גילוי קדושה המתגלה בארץ. מובא על הפירות שהמרגלים הביאו: 'מכאן אתה מחשב לאשכול; שנאמר (במדבר יג, כג) "וישאוהו במוט בשנים" ממשמע שנאמר במוט איני יודע שבשנים? מה תלמוד לומר בשנים? - בשני מוטות. אמר רבי יצחק: טורטני וטורטני דטורטני. הא כיצד? שמנה נשאו אשכל, אחד נשא רימון, ואחד נשא תאינה, יהושע וכלב לא נשאו כלום' (סוטה לד,א). הגמ' אומרת שהחישוב של האשכול (של המרגלים) נעשה ע"פ האבנים שהקימו בגלגל (לאחר ששמו בהר עיבל) שאותם שיערו: 'אמר רבי יהודה: אבא חלפתא ורבי אליעזר בן מתיא וחנניא בן חכינאי, עמדו על אותן אבנים ושיערום כל אחת ואחת שקולה כארבעים סאה; וגמירי דטעונא דמדלי איניש לכתפיה תילתא דטעוניה הוי. מכאן אתה מחשב לאשכול' וכו' (סוטה שם), והנה על האבנים ההם כתבו את התורה: "וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ א‍שר ה' אלקיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר ה' אלקי אבתיך לך" (דברים כז,ג); לכן נראה שזה מרמז שגם הפירות שהביאו קשורים לתורה, כרמז שבא"י התורה מתגלה, שאת זה הכריחם כלב לעשות. (אולי אפשר שלמדו לקשר בין האבנים והפירות שהביאו בריגול [מעבר לפשט שזה חישוב במשקלים שסחבו] ע"פ רמז בפס', שנאמר "בעברך" כבמרגלים שעברו את הירדן לרגל את הארץ. באבנים נאמר "ארץ זבת חלב ודבש", והמרגלים אמרו "וגם זבת חלב ודבש הוא" [ומיד "וזה פריה" רומז שזה מקושר לפירות, שלכן רומז גם לחשב בדימוי לאבנים שנאמר בהם "ארץ זבת חלב ודבש”]. באבנים מודגש הקשר לאבות "כאשר דבר ה' אלקי אבתיך לך", ובמרגלים כלב שחייבם לקחת את הפירות הלך להשתטח על קברי אבות). מי שסחבו את הפירות היו עשרה מרגלים, כעין רמז לעשרת הדברות (וזה דיבור כעין המרגלים שדיברו על הפירות שסחבו), ומי שלא סחב הם שנים – כלב ויהושע, כעין שני הלוחות שעליהם כתובים עשרת הדברות (ולכן שונים זה מזה, שאלו סחבו ואלו לא). הדגש בפס' שמזה למדו על כמה סחבו את הפירות, שזהו ששמונה סחבו את האשכול, וממילא גם יצא מזה שהמרגלים שנשארו, שלא לקחו את האשכול, סחב כל אחד רק פרי אחד, זה מהנאמר "וישאהו במוט בשנים”, שגם זה כמרמז על שהעשרה קשורים כרמז לעשרת הדברות, שחקוקים בשני לוחות הברית (וכן הלוחות נמצאים בארון הברית שבו יש שני מוטות שאסור להסירם). שמונה לקחו אשכול ענבים, אחד לקח רמון ואחד תאנה, כנגד הדברות שבהם שתי דברות כולם שמעו בפירוש, ושמונה דברות לא שמעו: 'דתנא רבי ישמעאל: (שמות כ, ב) "אנכי” (שמות כ, ב) ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום' (הוריות ח,א) [ראה בהרחבה על השיטות השונות – מה שמעו בדברות, ב'תורת המועדים' במאמר 'עשרת הדברות', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לכן את הענבים לקחו שמונה מרגלים כנגד שמונת הדברות שלא שמעו מה' אלא ממשה שאח”כ אמר להם (וכן לדעה ששמעו את הכל יחד ולא הבינו, אז בשמונה לא הבינו, ונשאר כנאמר יחד בלא הבנה להפריד ביניהם), ותאנה ורמון לקחו אחד אחד כנגד שתי הדברות שכן שמעו – ששמעו כל אחת מה' כדברה לעצמה. שמונה לקחו אשכול שממנו עושים יין – שזהו עיקר מעלתם של הענבים, כעין כנגד שמשה אח”כ העביר להם את דברי ה' (מה שלא הבינו קודם, או לא שמעו קודם), כמו יין שנעשה ע"י שינוי ממקורו כענבים, שכך נעשה שינוי – שנשמע ע"י משה במקום מה' (ובזה [ביין] משתבח ממעלת הענבים שהיו קודם, כמו שכששמעו קודם מה' – לא הבינו, ועכשיו ע”י משה הבינו, שזהו שעכשיו שבח יותר ממקודם שלא הבינו). גם יין זה שבח לזקנים: 'יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו' (מגילה טז,ב), ולכן כרומז לזקנים – ת”ח, שהם מעבירים לנו את התורה, כעין משה שהעביר לעם את שמונת הדברות שלא שמעו. עוד נאמר על היין: 'א"ר חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר (בראשית ח, כא) "וירח ה' את ריח הניחוח" וגו'. אמר ר' חייא: כל המתיישב ביינו יש בו דעת ע' זקנים. יין ניתן בע' אותיות וסוד ניתן בע' אותיות, נכנס יין יצא סוד' (עירובין סה,א). השותה יין יש בו מדעת קונו, כעין משה שהעביר לעם את דעת ה' – את הדברות, שהם עברו דרכו – שהתגלה דעת קונו דרכו; וכן יש בו דעת זקנים, שזה מרמז לת”ח שמעבירים את התורה כמו שאמרנו קודם. גם יין מוציא סוד, כעין ששמונת הדברות היו נסתרים מהם – כעין סוד נסתר מהם, ומשה גילה להם מה נאמר, שהוציא להם את הסוד. תאנה ורמון כל אחד כנגד דברה אחת – "אנכי” ו”לא יהיה” ששמעו כל העם. “אנכי ה'” זו מצוות עשה, “לא יהיה לך” זו מצוות ל”ת. והנה נאמר: 'דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם' (מכות כג,ב). רימון מלא בגרעינים, כעין אדם שיש בו מלא אברים, ולכן רומז למ”ע (כעין רמ”ח אברים שכנגד רמ"ח מ”ע), שזהו כנגד “אנכי” שזה מ”ע (וכן רימון אותיות 'נרימו', שעושים מ”ע מרימים את העולם בקדושה, וכן בכתיב חסר 'נורם' שנתעלה ע”י שנתקדש בעשיית מ”ע). תאנה לא מתבשלת הכל בפעם אחת אלא נמשך על פני כמה זמן ('ולקיטתו כאחד – למעוטי תאנה' [נדה נ,א]. 'תאנה – אינה מבשלה כאחד' [רש"י]), ולכן רומז לימים – ימות השנה, שזה כנגד ל”ת (שס”ה ימות השנה כנגד שס”ה מצוות ל”ת), כך שרומז ל”לא יהיה לך” שזה מצוות ל”ת (אולי 'תאנה' נשמע קצת במהירות כמו 'תמנע'. ואותיות קודמות ת=ש,א=ת,נ=מ,ה=ד – 'תשמד' – כרמז לביטול הרע מהעולם בהמנעות מעשיתו – גילוי בעולם. וגם בחילוף אות א' באות ע' יוצא 'תענה' שבעשיית ל”ת מביאים צרות קשות לעולם – עינוי לעולם). (אולי ע"ד רמז עמוק, לכן מקורו של רבי שמלאי זה: 'אמר רב המנונא: מאי קרא? (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה", תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום' [מכות שם] שמעבר לפשט הברור שזהו מקורו למספר של תרי”ג מצוות, אולי באו בסוד לרמז שיש שתי מצוות חריגות, ולכן מרמז על מצוות "אנכי" ו"לא יהיה" כנגד שני הפירות שלקחו בניפרד מהקבוצה שלקחה אשכול, שבכל זה באו לומר על גילוי תורה בא”י, שא"י היא “מורשה” [שמות ו,ח] כמו התורה שהיא "מורשה”, והם הלכו ע”פ ציווי משה ששלחם ע”פ ה', כעין תורה שמשה ציוה ע”פ ה'). או אפשר שרימון מרמז על ל"ת, כעין מלשון 'רימו – נ', ש-נ' מרמז על הדעת (הקשורה בדעת ה'): 'נ' שערי בינה נבראו בעולם' (ר"ה כא,ב), ותאוות האדם מרמים אותו מראיית האמת וכך חוטא, ולכן זה כנגד ל"ת, שזה כנגד דברת הל"ת של "לא יהיה". תאנה מרמזת על מ"ע, שתאנה גימטריה 'תנו' – ונתינה זה עשיית מעשה, ולכן רומז למ”ע של דברת “אנכי”; ועוד כעין יכול ליקרא בהחלפת אות א' באות ע' – 'תענה', שתענה לאומות שלא מאמינות בה', שה' הוא האלקים, והראיה שהוא הוציאנו ממצרים שבהם הוכח לעין כל (בעשרת המכות) מציאותו השגחתו ושהוא כל יכול (כמו שנאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" [שמות כ,ב]), שזהו גם 'תאנה' בגימטריה 'אנכי – עשה' שהגילוי של "אנכי" – האמונה בה', מתגלה לעין כל בעשייתו שעשה – שהוציאנו ממצרים, וכן בעשייתו את המעמד הגדול של מתן תורה שהוא יסוד אמונתנו. לכן הערך של משקל הפירות נעשה ע"פ השוואה לאבנים ששקלו ארבעים סאה, כרמז למתן תורה, שהיה משה ארבעים יום בהר סיני, והביאו שלושה פירות כנגד שמשה עלה שלוש פעמים להר סיני. שכך בתחילה דברו המרגלים אמת – שהארץ טובה, ויש פירות גשמיים טובים וקדושה גדולה המתגלה בה, שבה עיקר התורה (ספרי עקב, מג), שהצטוונו בהר סיני במתן תורה וקיבלנו את הדברות שבהם רמוז כל התורה: 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש" כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' (יר' שקלים ו,א) אולי לכן גם למדו להעריך ע”פ האבנים שהוציאו מהירדן (ובהם כתבו את התורה), כרמז שנלקחו ממקום מים שיש בהם גלים, כעין רמז לים שמרמז על הדברות בגליו, שכך גם רומז לפירות שהמרגלים הביאו שרומז לדברות ולכל התורה.