"וידבר ה' אל משה לאמר. זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (ויקרא יד,א-ב). הצרעת באה על כמה חטאים ('א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין' וכו' [ערכין טז,א]), אבל העיקרי שביניהם זהו לשוה"ר: 'ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", וכתיב התם {ויקרא כה } "לצמיתות", ומתרגמינן לחלוטין, ותנן: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (שם טו,ב [אולי לכן גם בשבעה הובא הלשוה"ר כראשון שבכולם]). לשוה"ר זהו חטא חמור ביותר כמו שמביאה הגמ': 'תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתיב הכא "לשון מדברת גדולות", וכתיב בעבודת כוכבים (שמות לב, לא) "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה", בגילוי עריות כתיב (בראשית לט, ט) "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת", בשפיכות דמים כתיב (בראשית ד, יג) "גדול עוני מנשוא"' וכו' (שם). אולי לכן עונשו של המספר לשוה"ר הוא צרעת, שהמצורע חשוב כמת (נדרים סד,ב), שכיון שכעין עובר על שלושת החטאים החמורים, שדינם יהרג ואל יעבור, אז נעשה בו כעין מיתה. גם נראה שהאדם הוא כמשכן קטן (שיש בו חלק אלוק), ולכן כמו שהמקדש הראשון נחרב על שלושת העברות החמורות האלו והמקדש השני נחרב על שנאת חינם (יומא ט,ב), כך גם באותו אדם נעשה כעין חורבן המשכן הפרטי שלו (הוא עצמו) ונענש בצרעת שהיא כמו מיתה; וכמו שבחורבן המקדש יצאנו לגלות, כך גם המצורע יוצא כעין לגלות – שיוצא מחוץ למחנה: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג,מו). על חורבן בית שני נאמר: 'ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: ע"ז, גלוי עריות ושפיכות דמים" (יומא שם), כעין שלשוה"ר שקול כנגד שלושת העברות, וגם הוא נובע מנקודת שנאת חינם, שאם היה אוהב את חברו ביותר לא היה מדבר עליו לשוה"ר. (כך גם שבעת החטאים שמובאים להגעת צרעת הם עברות בין אדם לחברו [גם שבועת שווא שנשבע לחברו לשווא, זה בא מאי יחס ראוי ביניהם, שאם היה מאמינו ביותר לא היה מצריך עצמו לישבע כדי להאמן את דבריו. אולם יותר מזה, נראה שהכוונה בגמ' לשבועת שקר ולא שווא ממש, כיון שהראיה היא מסיפור נעמן שם גחזי נשבע לשקר לנעמן כאילו אלישע שלחו] שיסודם בשנאת חינם, שפוגע באחר בשל שיש לו שנאה בליבו [וכמו שהיה מתבטא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א שכל שנאה בבנ"י היא שנאת חינם]). כמו שצרעת באה על הרבה חטאים, אבל במיוחד על לשוה"ר, כך גם בחורבן המקדש יש שנאת חינם שהיא כללית (וכוללת הרבה חטאים), אבל בפרט החורבן בא בגילוי של לשוה"ר, שבר קמצא הלך לומר לשוה"ר על ישראל לקיסר: ' ... איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי' וכו' (גיטין נו,א). 'איכול קורצא – מלשינות' (רש"י). נראה שלשוה"ר שקולה כנגד שלושת העברות החמורות כיון שיש בו כעין גילוי כנגדם. הדיבור הוא מעלת האדם המייחדת אותו משאר היצורים בעולם (בנוסף כמובן לדעת שיש בו): "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז), '"לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור' (רש"י). לכן כאשר אדם משתמש בדיבור כדי לחטוא הוא מראה בזה כעין שמתעלם מהדיבור שהוא המעלה המיוחדת שה' נתן בו כדי לעבדו בעולם, כך שיש בזה כעין כפירה בה' שברא את העולם ונתן בו במיוחד דיבור לעבדו (ולכן כעין עבודתו אינה לה'); וכן כעין מראה שהגשמי הוא העיקר אצלו, שגם הדיבור שהוא יותר רוחני גם זה קשור אצלו לגשמיות הגסה, וזהו כע"ז, שרואה הכל – גם את הרוחני בצורה של גשמי גס. בנוסף, יש בעצם דיבור לשוה"ר ככפירה בה', כאילו שה' לא רואהו שלוחש לחברו בשקט (וזהו כע"ז שלא מאמין שה' משגיח על הנעשה בעולם, שזהו שורש הע"ז – שהגשמי שולט כאן). עוד נראה שעיקר גילוי ה' בעולם נעשה ע"י תלמוד תורה, שבזה מתחברים לגילוי שם ה' בעולם ודבקים בו; ועיקר ת"ת זה בלימוד לאחרים שזה בדיבור, וכן הלימוד עצמו זה בדיבור (ולא רק במחשבה): "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" (דברים יא,יט). לכן כשפוגם בדיבור זה כפוגם בגילוי תורה שבו, ולכן זהו כהיפך מחיבור לה', שזהו כעין ע"ז, שלא רוצה שיהיה גילוי ה' בעולם. לשוה"ר שקולה כש"ד, כיון שגורם להרג, ועוד של שלושה: 'במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו, ולמקבלו ולאומרו' וכו' (ערכין טו,ב). לשוה"ר גם שקולה כגילוי עריות, כיון שע"י לשוה"ר עושה ריב בין איש לאשתו, וכך גורם לפעמים שיפנו לחפש תמיכה ע"י אחרים וכך יתגלגל לבסוף לעריות. (אולי בלשוה"ר יש שלושה סוגים: רכילות, לשוה"ר והוצאת שם רע. שברכילות גורם לריב בין בני זוג ומגיע מזה לג"ע, בלשוה"ר גורם שהאדם כ"ך מתבייש כשמתגלה רעתו עד שמגיע לידי התאבדות שזהו ש"ד, ובהוצאת שם רע מראה כאילו שאין ה' שומע שמשקר על חברו שלכן מעיז פניו כ"ך עד שמשקר בלי להתבייש ולפחד מה', ובפרט שמראה בזה כעין שהגשמי כ"ך חזק ושולט בעולם עד שצריך אפילו לשקר כדי להצליח, שזהו כעין ע"ז שנותן כח עליון לגשמי). נראה שכיון ששקול כשלושת העברות אז גם יש חומרה בלשוה"ר שמתגלה כנגד כל אחד מהם: 'אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו"' (שם), שזהו כע"ז שהיא כפירה בה' (אולי לכן זה מובא בשם ריב"ז שגם אמר שעונשו של לשוה"ר בצרעת [כמו שהובא מיד בגמ'], שזהו כמו שאמרנו בהתחלה שכיון ששקול כשלושת העברות לכן נידון בצרעת שהיא כמיתה כמו בחורבן. והפס' שמביא שעונשו בצרעת הוא "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית" [תהלים קא,ה], שבזה גם רמז שהוא כעין כופר בה', שמדבר בסתר כאילו אף אחד לא שומעו – כאילו שגם ה' לא שומעו, שזהו כעין ע"ז כאילו שאין ה' משגיח בעולם אלא הכוחות האחרים שולטים כאן). 'ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר (תהלים עג, ט) "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ"' (ערכין שם) כנגד גילוי עריות שזה דבר שה' שונא במיוחד ('אמר להם: אלקיהם של אלו שונא זימה הוא' וכו' [סנהדרין קו,א]) ולכן כעין עולה עד לשמים ומקטרג לפני ה'. ועוד שבעריות גורם להבאת ממזר לעולם שאינו יכול להתחתן בישראל, כך שכעין מאבד את מהותו בהגעת יהודי לעולם (שתיקון העולם נעשה לא רק ע"י האדם בעצמו אלא במיוחד ע"י התיקון שנעשה במשך הדורות – ואצלו אין המשך הדורות, ואף בהבאת ילדים מקרב את הגאולה: 'דא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר (ישעיהו נז, טז) "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" [נידה יג,ב]), וזה דבר שקשור להבאת צאצאים-נשמות לעולם, כך שזה מתגלה בעניין השמים שמשם יורדים הנשמות; לכן זה כעין שמגדיל בעוונו עד השמים. אולי גם בחטא גילוי עריות גורם שכביכול המלאך יתבלבל בהורדת הנשמות לעולם, ששם נשמה של יהודי אצל גוי (כמו שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'לזמן הזה', שבועות, 'כיצד יתכן גיור'), ממילא זהו שמגדיל עוונות עד לשמים, שיש גילוי של עוונו בשמים – שהמלאך מתבלבל בשמים. 'ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל' (ערכין שם) כנגד שפיכות דמים, כמו שהרוצח מוציא את האדם מהעולם, כך כביכול ה' לא יכול להיות אתו בעולם מדה כנגד מדה; ועוד שברצח מוציא מהעולם אדם שיש בו חלק אלוק ממעל, ולכן זהו כעין שמוציא את חלק ה' מהעולם. או לחילופין 'אין אני והוא יכולין לדור בעולם' כנגד ג"ע, שבחיבור איש ואשתו כראוי בדרך ישרה יש השראת שכינה ביניהם – שזהו שה' דר בעולם (ביניהם), ובניאוף יש סילוק שכינה מביניהם: 'דריש ר"ע: איש ואשה – זכו שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן' (סוטה יז,א). 'זכו – ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת. שכינה ביניהם – שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה. לא זכו אש אוכלתן – שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש' (רש"י); לכן בג"ע מתגלה שה' אומר שאינו יכול לדור אתו בעולם. ו'מגדיל עונות עד לשמים' כנגד ש"ד, שבזה שהורג את האדם נשמתו עולה לשמים, וממילא זהו שעוונו כעין גודל עד השמים, שעד השמים מתגלה שחטא-רצח את האדם. אולי כיון שבלשוה"ר נחשב כעובר על שלושת העברות, לכן כנגד זה מתגלה בצרעת שהיא על לשוה"ר שלוש צרעות: צרעת הבית, צרעת הבגד וצרעת האדם. צרעת הבית כנגד גילוי של ג"ע, שבג"ע זהו הריסת הבית – הריסת המשפחה הזו, ולכן כנגד זה צרעת הבית. צרעת הבגד כנגד גילוי ש"ד, שהבגד מסמל את מעמדו וכדו' של האדם מול שאר האנשים בעולם (וכן ברצח גורם להוצאת הנפש שהיא כעין לבושה בגופו הפיזי של האדם). צרעת האדם כנגד גילוי ע"ז, שבאדם יש גילוי אלוקות – הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ולכן כנגד הפגיעה בגילוי אלוקות בעולם נענש בגופו. או שצרעת הבית כנגד ע"ז, שמחריב בכך את העולם שחיותו מהחיבור לה' (שהעולם הוא הבית לקיום בעוה"ז; וכן מטרת העולם הוא להיעשות בית לשכינת ה'), צרעת הבגד כנגד ג"ע, שאדם מתלבש כדי להיות בצניעות, וצרעת הגוף כנגד ש"ד כרצח האדם. כמו"כ בצרעת האדם יש שלושה סוגים: 1. צרעת העור. 2. שחין ומכוה. 3. קרחת וגבחת. צרעת העור כנגד ג"ע, כמו שיש מגע בין איש ואשתו; ועוד שבחטא עץ הדעת בו באו תאוות לאדם (ופרט תאוות הערווה, שלכן ראו אז שהם עירומים) ה' עשה להם בגד עור: "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" (בראשית ג,כא), ולכן בחטא שמתגלה בערוה נרמז עניין העור שנעשה לריחוק מערווה. שחין ומכוה כנגד ש"ד, שזה צרעת שקשורה במכה, כעין שברצח הוא הכה אדם והרגו. קרחת וגבחת זה צרעת בראש, שזה כנגד ע"ז, שמכסים את הראש כדי לבטא יראת שמים ('רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש; אמר: שכינה למעלה מראשי' [קידושין לא,א]).