לפרשת שמיני – דבקות באמת

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו  (י, כ) 

על פסוק זה דרשו חז"ל: "הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא אמר: שמעתי ושכחתי" (זבחים דף קא ע"א)

כשעמד משה רבינו על טעותו, היו לפניו 2 אפשרויות: א. לומר "לא שמעתי", ב. לומר "שמעתי ושכחתי". אם היה מחפש כבוד, היה אומר "לא שמעתי", אבל משה רבינו לא התבייש, ואמר "שמעתי ושכחתי"].

מה היה צד ההיתר שמשה הודה ואמר 'שכחתי', הרי יכל לגרום לתקלה, שהיה עלול לערער את יסודות האמונה, שהיו עשויים אנשים לומר: מה לנו לקבל את הדברים מפיו כ'הלכה למשה מסיני', והרי כשם ששכח הלכה זו, אפשר ששכח או התבלבל בהלכות נוספות ולא ניתן לסמוך עליו?

מכאן מוכח שאין לעשות חשבונות כאלו ו"לשקר לשם שמים", שכן כלל נקוט בידינו, שלעולם איש לא יפסיד ממידת האמת, ומי שמתכוון לשם שמים, ללכת בתמים בדרך האמת לא ייצא מכשול מדרכו, ואל לו לערוך שום חשבון, אלא לקיים "מדבר שקר תרחק".

לרעיונות יפים נוספים על פרשת שמיני,

שיסייעו להעשיר את שולחן השבת,

ניתן להיכנס לאתר תורתך שאלתי בקישור

https://did.li/vaIlC