אחריות אישית, דמות מנהיג – לפרשת שמיני

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם  (ט, כג)

'הרבה אבות להצלחה, אך הכשלון יתום', משפט ידוע ומוכר זה נאמר כל אימת שאנו נתקלים באירוע מצער, שהיתה בו גם "תקלה" של מישהו וכל אחד מסרב ליטול אחריות עליה.

בפרשת השבוע אנו קוראים על מצב שבו במשך פרק זמן לא שרתה שכינה בעם ישראל. תגובת אהרן, שהיה הכהן הגדול, היתה קודרת, וכפי שמתאר זאת המדרש: "כיוון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי (=בגללי) לא ירדה שכינה לישראל..."

אהרון התנהג בניגוד לטבע, שכן אדם אחר במצב דומה, היה מייחס את אשמת סילוק השכינה לזולתו. במקרה הפחות גרוע, היה מוצא עוד כמה "שותפים" ותולה בהם את הקולר, ובפרט כשמדובר כאן בהשלכה ציבורית ונזק שנגרם לציבור שלם, כדוגמת סילוק השכינה מעם ישראל. אהרן, יכל למצוא שותפים נוספים לסילוק השכינה, אולם האשים בכך רק את עצמו.

זו דמות של מנהיג אמיתי, שאינו מחפש אשמים נוספים ולא מביט מעבר ל- ד' אמותיו כדי לאתר ולספח אליו עוד אשמים.