'בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם וכו'. תנו רבנן: מה קלקול קלקלו הבייתוסין? פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים, שכרו שני בני אדם בד' מאות זוז, אחד משלנו ואחד משלהם. שלהם העיד עדותו ויצא, שלנו אמרו לו: אמור כיצד ראית את הלבנה. אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין ב' סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי; ואם אין אתם מאמינים לי הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני. אמרו לו: מי הזקיקך לכך? אמר להם: שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים, אמרתי אלך אני ואודיע להם שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין ויטעו את חכמים. אמרו לו: מאתים זוז נתונין לך במתנה, והשוכרך ימתח על העמוד. באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין' (ר"ה כב,ב). 'להטעות את החכמים – שאירע יום ל' של אדר בשבת ולא נראה חדש בזמנו, והבייתוסין מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת כדי שתהא הנפת העומר באחד בשבת, ועצרת באחד בשבת. לפי שהן דורשין "ממחרת השבת יניפנו" ממחרת שבת בראשית כמשמעו, ושכרו שני בני אדם להעיד שראו את החדש היום' (רש"י). העד הפרושי בא להשתתף כביכול עם הבייתוסים כדי למנוע מחכמים לטעות, כדי שלא יקבלו את העדות שקר הזו. אולם למה אמר בצורה מוזרה כזו? בפשטות בא להראות כמה העדות הזו שקרית ולכן התבטא בצורה עקומה חריפה ביותר; וכן כדי להדגיש בכך שמראש לא היה שותף כלל להטעיית חכמים (ולא שחזר בו אחרי ששכרוהו), אלא מהתחלה בא כדי להציל את חכמים מלהיות מוטעים. אולי גם בא בכוונה באמירה כעין עדות בצורה משלית (ולא סתם סיפר מה שאירע) כדי להדגיש לחכמים שיפעילו דעתם בעדותו, שלא יקחו זאת בקלות ויאמרו שזה היה ניסיון ואין צורך לעשות משהו בקשר לזה; לכן בא להדגיש שזה דבר רציני מה שעשו ולכן שיפעלו בצורה קשה, ולכן שלא יעברו על זה על סדר היום, ואכן הם לקחו זאת ברצינות ועשו תקנה שלא יקבלו אלא מן המכירים. אולי גם רמז שהוא מבין בתורה, ולכן פעל מתוך דאגה לתורה, ולכן מביא בדבריו משלים-רמזים לענייני תורה שקשורים בזה. אולם מה בא לומר בעדותו – מה מרמזים דבריו? (ראה במהרש"א שמרחיב בזה. ונראה להוסיף עוד ש)בדבריו שעלה במעלה אדומים בפשטות רמז ששם שכרו אותו, וזהו שכך ראה שם. אולם זה יותר מזה, שהנה כבר הסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'תורת המועדים' במאמר 'יום הנפת העומר במחלוקת הפרושים והבייתוסים'): 'כנראה שהמקום "מעלה אדומים" הנזכר כאן, בא לרמוז את המקור האתני של הכת הזאת הנובעת מן האדומים שהשפעתם הלכה וגדלה בכח הזרוע וקשרים מדיניים בארץ בסוף הבית השני, דוגמת אנטיפטרוס והורדוס וסיעתם'. דבריו שראה 'רבוץ בין שני סלעים' נראה שרמז שמי ששכר אותו להעיד היו הבייתוסים שרצו שיקבע במציאות כמו דעתם, שספירת העומר מתחילה ביום שבו מניפים את העומר שלשיטתם זה ביום ראשון בשבוע אחר הפסח, וכך יצא שחג שבועות יצא ביום ראשון. לכן אמר בין שני סלעים – שיש קשר בין שני זמנים, בין הנפת העומר לשבועות, והתבטא בסלעים שהם חזקים ומסיבים, כרמז שזה דבר חזק ביותר, שהבייתוסים מאוד רוצים בכח להשפיע על זה, ולכן לא יוותרו גם בהמשך, וימשיכו לשלוח עדי שקר גם בעתיד כדי להטעות, ולכן על חכמים לפעול כדי למנוע זאת. עוד אפשר שסלעים זה דבר כבד וקבוע במקומו, כרמז לשיטת הבייתוסים שלומדים שהשבת שנאמרה בפס' “וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'” (ויקרא כג, טו-טז) זה יום השבת (להבדיל מחכמים שלמדו ש"ממחרת השבת" זהו ממחרת יו"ט שנקרא שבת, ו"השבת השביעת" הכוונה לסוף השבוע השביעי), שזהו שני סלעים, ששניהם אותו דבר, כרמז לשיטתם שהשבת בשתי השבתות המובאים בפס' זהו יום השבת (שלא חכמים שמתפרשים השבתות אחרת זו מזו), ולכן זהו שני סלעים – אותו דבר; ויום השבת הוא יום קבוע (שלא כחג שמשתנה ע"פ התאריך, שתלוי בעדות החודש, ולכן משתנה יום לכאן או לכאן) ולכן זהו כסלע שקבוע במקומו. 'ראשו דומה לעגל', אולי רמז לחטא העגל, שבמתן תורה בנ"י עשו עגל שיוליכם במקום משה רבנו, ובזה רמז להם שמי ששכרו אותו היו הבייתוסים שאינם מאמינים בתושב"ע שהועברה ע"י משה רבנו מסיני. וזה ראש עגל, שבראש רמז למחשבה, שהבייתוסים בתפיסתם כופרים בתושב”ע. (בנוסף, מי שפעל לעשיית העגל היו הערב רב [תנחומא "כי תשא" סימן יט. רש”י; שמות לב,ד], כמו שכאן מי שהשפיע לכח ההשפעה של הבייתוסים, וכן התדרדרותם אחר תפיסות כופרות במסורת ישראל נבעה מקשרם לגוים, ולכן זהו כעין הערב רב שפעל על ישראל לחטוא בקשר למתן תורה). אולי גם כרמז לנאמר עגל בספר שמואל, שזהו בהקשר לשאול שפנה לשמואל באוב, ושם אח”כ נאמר "ולאשה עגל מרבק בבית ותמהר ותזבחהו" וגו' (שמואל א כח,כד), שנתנה לו לאכול אחרי שנעשה בלי כח. שבזה רמז שהבייתוסים ברוב כוחניותם משפיעים להטעות מהמסורת האמיתית, שזהו כעין ששאול קיבל נבואה משמואל אבל בדרך חטא – של אוב, שכך הם משתמשים בתורה אבל בדרך חטא – שמעוותים מהמסורת האמיתית; אבל משתמשים בכח רב, כמו העגל שנתן לשאול כח. (אולי לכן גם אמר שעלה במעלה אדומים, כרמז שנאמר אצל נחלת בנימין " … אשר נכח מעלה אדמים” [יהושע יח,יז], אבל בעצם זה ציון ע"פ הנחלה שאצל יהודה [שם טו,ז]. שכך רמז שהבייתוסים מעוותים את התורה, שמשתמשים בתורה אבל בעצם האמת לא שלהם אלא של הפרושים [כעין שמצויין אצל בנימין אבל בעצם זה של יהודה], ובנאמר בנחלת בנימין רומז לשאול שבא משבט בנימין). 'אזניו דומין לגדי', אולי רמז בעניין שמיעה (אזניו) בהקשר לגדי, שזהו כרמז לרבקה ששמעה מה שיצחק אמר לעשו וכן אמרה ליעקב שישמע בקולה ויביא לה גדיים: “ורבקה שמעת בדבר יצחק … ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר … ועתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך. לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב" (בראשית כז,ה-ט), שהגדיים נעשו בשביל פסח: '"שני גדיי עזים" – וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים; בפרקי דר"א' (רש"י). שכך רמז שהבייתוסים מנסים למנוע את עשיית המסורת שעוברה בפה (שהרי עדיין לא היה מותר לכתוב את התושב"ע) שממחרת השבת הכוונה למחרת יו"ט ראשון של פסח, ולכן ביטא זאת באוזן כשמיעה וגדי כרמז לפסח. 'קרניו דומות לצבי', אולי רמז בזה לפס': “ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש צבי היא לכל הארצות" (יחזקאל כ,ו). שבפס' נאמר על יציאת מצרים, שזה כאן נעשה רמז לעניין הפסח ש"ממחרת השבת" הכוונה למחרת יו"ט ראשון של פסח שבו יצאו ממצרים; וצבי כאן הכוונה שהארץ משובחת (יב"ע), שכך רומז בזה על עדות החודש שזה מעלה מיוחדת שיש בא"י, שדווקא בה מקדשים את החודש: 'אין מחשבין וקובעין חדשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל, שנאמר "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"' (רמב"ם הל' קידוש החודש א,ח [המקור בברכות סג,א-ב]). מה שאמר קרנים נראה שרומז שמותר לקבוע חדשים בחו"ל אם הגדול שבא"י ירד לחו"ל, אבל כשבא"י יגדלו התלמידים, אז תחזור החובה לקבוע דווקא בארץ, זהו שכעין שאמרו לחנינא בן אחי ר"י: 'גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים' (ברכות סג,א). אולי בא לרמז להם שנתנו לו כסף כדי ללכת רחוק לבי"ד להעיד על החודש, וצריך למהר כדי שלא יפספס את היום ההוא (שהרי רוצים שדווקא אז יקדשו ולא למחרת), כך שזה כעין צבי שרץ מהר לרחוק ומאבד את הכסף ששמים עליו, כפתגם: 'הניח מעותיו על קרן הצבי' (כתובות קז,ב), שכך נתנו לו כדי שירוץ רחוק מהר להעיד, אבל בעצם איבדו בכך את כספם כי לא התכונן להטעות את חכמים, וזהו קרן וצבי. 'וזנבו מונחת לו בין ירכותיו', אולי רמז בזנב מלשון לזנב וירכיים רמז להליכה, כרמז לפס' בעמלק: “ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" (דברים כה,יח), שזינב אחר אלו שהיה קשה להם ללכת (שזהו לשון לזנב, וירכיים רמז להליכה), שכך באים הבייתוסים לפגוע בנו, לרמות את חכמים. ועמלק בא על ביטול תורה, שבאו להילחם ברפידים, ודרשו חז"ל: 'ר' יהושע אומר: שריפו עצמן מדברי תורה, וכן הוא אומר (ירמיהו מז, ג) "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים"' (בכורות ה,ב); לכן בזה רמז שהבייתוסים באו לפגוע בתורה – לעשות נגד הלימוד הנכון בתורה בפס' "ממחרת השבת". ומסיים 'והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי', כרמז ששמע שרוצים לשלוח להטעות את חכמים, ורק מהמחשבה שישלחו ויטעו הוא נבהל וכעין נפל לאחוריו מרוב פחד שזה יקרה. ולכן החליט לבא להעיד ולגלות זאת לחכמים, ואף מביא ראיה לדבריו: 'ואם אין אתם מאמינים לי הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני'. אולי אפשר שבא לרמז לחכמים בכל הדברים שאומר שנשלח ע"י הבייתוסים שהם מעוותים את התורה, ולכן השתמש בעניין של כלב שוטה. שהם ברוב חוצפתם מנסים להטעות בכח את חכמים בשל תאותם שיתקיים כמו שהם לומדים, כעין כלב שיש בו חוזק התאוה ("והכלבים עזי נפש" [ישעיהו נו,יא]. '"עזי" - ענין חוזק. "נפש" - ענין תאוה' [מצודות ציון]). ועוד שכלב קשור להכנת ספר תורה ('ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ספר תורה תפילין ומזוזות' [ילקו"ש רמז קפז]), כך שיוצא במשל של כלב שוטה שרומז על שיבוש התורה (כשוטה) כמו שהבייתוסים משבשים, ועכשיו באים בתאוותם להטעות את חכמים. נאמר על כלב שוטה: 'ת"ר: חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות, וזנבו מונח על ירכותיו, ומהלך בצידי דרכים' וכו' (יומא פג,ב). 'פיו פתוח' זה בראשו, וזהו 'ראשו דומה לעגל' (ואף עגל יונק, שאז פותח פיו לינוק). 'ורירו נוטף' הריר נוטף מהפה, שבו הוא נושך, שזהו כוחו של הכלב לתקוף, שזהו כעין הקרנים אצל הצבי 'קרניו דומות לצבי' שבהם נוגח (ועור הצבי מתקווץ לאחר הפשטו ['אין עורו מחזיק בשרו'. כתובות קיב,א], כעין ריר שנוטף שאז נראה כעין מתקווץ כלפי מעלה לאחר שנפלה חתיכת גוש ריר כעין עולה מעלה הנשאר, ואז שוב מתווסף ריר ושוב יורד-נוזל עד שנופל וכעין מתקווץ הנשאר כלפי מעלה, ושוב כנ”ל]). [או להיפך: פיו פתוח זהו כעומד לנשוך ולכן זהו כקרנים שתוקף בהם, וריר נוטף זהו כעגל שיונק ונשפך ממנו קצת מהחלב שיונק]. 'ואזניו סרוחות' זהו כעין 'אזניו דומין לגדי' (גדי הוא 'ולד רך' [רש"י שמות כג,יט], כך שכעין רומז לאוזנים הסרוחות שהם  כעין רכות בלי כח). 'וזנבו מונח על ירכותיו' זהו 'וזנבו מונחת לו בין ירכותיו'. 'ומהלך בצידי דרכים' זהו 'והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי' כעין שנפל מהמקום הרגיל והמרכזי, וזה מפחד כמו שהכלב הולך בצדדים מהפחד כדי שלא להתקל בבני אדם. כל זאת כרמז על הבייתוסים שהם ככלב שוטה. ותחילת דבריו הם: 'עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין ב' סלעים', כרמז שהבייתוסים רואים הכל בעיני אדם – שמפרשים את התורה ע"פ ראות עיניהם, זהו 'מעלה אדומים' מלשון אדם, שמחשיבים את האדם שצריך לפרש כראות עיניו בשל מעלתו (מעלות – מעלת, אדומים – האדם, האנשים), וזה קשור לכפירתם בכך שהתורה נתנה בשני חלקים – תורה שבכתב ותושב"ע, להבדיל ממנו שרואה נכונה, וזהו שראה רבוץ בין שני סלעים, שהתורה נמצאת בשני חלקיה, בתורה בכתב ותושב"ע (או שני סלעים רומז לשני לוחות הברית שהוריד משה, כרמז שמשה הוריד את התורה בסיני, ושם בסיני גם ניתנה התושב"ע, ולכן זהו כעין שהתושב"ע נמצאת, רבוצה, בתוך לוחות הברית).