כידוע פסח רומז ל'פה-סח', שאנו מספרים את הניסים שעשה לנו ומהללים את שמו. זהו מהותנו "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג,כא), לכן מיד כשאנו משתחררים מכבלי המשעבד ויכולים להיות עצמנו אנו פותחים ומהללים את ה'. סיפור שבח ה' והילולו זה גילוי שם ה' בעולם שמשפיע לכל העולם, שמהותנו זה לגלות את שם ה' בעולם, דבר זה נעשה ע"י חיבור לתורה שהיא גילוי ה' בעולם, לכן בליל הסדר אנו מספרים את שבח ה' ע"י אמירת ההגדה שהיא דברי תורה; ובפרט זה נעשה בדרשות 'ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה' (משנה פסחים י,ד), שזה מבטא במיוחד ת"ת. בזה אנו משפיעים לכל העולם, ורמז לזה שזכר ליציאת מצרים יש מצוות פטר רחם, כמו שאנו קוראים בקריאת הפרשה בשבת חוה"מ: "את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתך למועד חדש האביב כי בחדש האביב יצאת ממצרים. כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר פטר שור ושה. ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם" (שמות לד,יח-כ). בפס' מובא סמוך לפסח מצוות פטר רחם כי הם קשורים כמו שנאמר: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה" (שמות יג,יד-טו), ששניהם גילוי על נס יציאת מצרים (בפס' הזה נאמר על שאלת הבן, כמו שאנו מספרים בהגדה של פסח בשאלת הבן התם ששואל 'מה זאת', שיש מצוה לספר ביציאת מצרים לבנים, ולכן האמירה לבנים נחשבת במיוחד בליל הסדר, ולכן פטר רחם שעליו שואל הבן הוא ב-הילה מיוחדת של ליל הסדר, שיש בזה רמז לגילוי של פטר רחם בעניין פסח). פטר רחם הוא בכור (לאמו) ולכן זה זכר למכת בכורות שנעשה בליל הסדר, כך נראה שגם מרמז על בנ"י שנקראו בכורים: "בני בכרי ישראל" (שמות ד,כב), שיצאנו ממצרים כבן הבכור שהוא העיקר בבית – הוא עיקר הכח ("ראשית אנו" [דברים כא,יז] 'רֵישׁ תּוּקְפֵיהּ' [אונקלוס]. אמנם זה בכור מאב, אבל אפשר ללמד מכאן על עניין מעלת הבכורה – הראשית), כך אנו עיקר הכח של האדם בעולם (כריתות ו,ב) עיקר כח גילוי ה' בעולם, שאנו מספרים ומגלים את גילוי ה' בעולם. זהו שבנ"י משולים ל"שה" ("שה פזורה ישראל" [ירמיהו נ,יז]), ולכן במיוחד את החמור שהוא מרמז על מצרים פודים בשה, כנגד שבנ"י יצאו ממצרים ע"י מיתת בכורי מצרים, ולכן מגלים זאת בהחשבת הפטר רחם של החמור (כנגד מצרים), שמתגלה בשה (בבנ"י). כמו כן מרמז שאנו בנ"י מגלים את שם ה' בעולם לכל העולם, שזהו שהחמור מוחלף בשה – שהוא מתגלה בקשר לשה (במקומו) וניתן לו כח קיום מכח השה; שחמור לשון חומריות שזהו הגוים שהם שקועים בחומריות גשמיות וטומאה, וניתקן ע"י השה שזה כנגד בנ"י, שאנו מגלים את ה' בעולם שזהו 'שה' בגימטריה 'שא - ד' שאנו נושאים את שם ה' בעולם שמתגלה בשם הויה בן ארבע אותיות (ומתגלה במיוחד בניסי מצרים שהיו ניסים מעל הטבע שזה גילוי של שם הויה) שבכך מתקנים את כל העולם. זה נעשה ע"י התורה שנתנה לנו שבה מגלים את גילוי ה' בעולם, לכן 'שה' שזה כנגדנו שמתווסף אליו חמש שזה כנגד התורה שהיא בחמשה חומשים, יוצא 'שי' שזהו רמז לתיקון העולם; שזה נרמז בגמ' על העולמות שהצדיק מקבל לעתיד ומיד מובא שאדם מקבל כנגד מעשיו, שזה מרמז שאנו מתקנים את העולם ולכן זה מתגלה כנגדו ב310 עולמות: 'דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי: עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק ג' מאות ועשרה עולמות, שנא' (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", יש בגימטריא תלת מאה ועשרה הוי. תניא ר' מאיר אומר: במדה שאדם מודד מודדין לו, דכתיב (ישעיהו כז, ח) "בסאסאה בשלחה תריבנה"' וכו' (סנהדרין ק,א). אנו "שה" שזה 'אש – ד' שגילוי שם ה' בעולם נעשה על ידנו, ששם ה' (הויה – ארבע אותיות) מתגלה בתורה שהיא אש ("הלוא כה דברי כאש נאם ה'" [ירמיהו כג,כט]), וכך אנו נעשים בחיבור לתורה כאש של ה' בעולם – מאירים את העולם בגילוי שם ה'; שאנו מעידים על ה' וכך מתגלה כאלוק בעולם: 'דבר אחר: כשאתם עדי אני א'ל, וכשאין אתם עדי כביכול איני א'ל' (ילקו"ש נ"ך רמז תנה), לכן בעולמות שמקבלים כנגד תיקון העולם הם 310 שזהו גימטריה של 'א'ל' (31) (שבעדותינו, שבזה אנו מתקנים את העולם, ה' מתגלה כ-א'ל) כפול עשר כרמז לשלמות, שבעדותינו השלמנו את העולם מחסרון שהיה בו (שעשר מייצג שלמות), או כפול עשר כרמז לתורה שבכוחה אנו מעידים על ה', שהיא קשורה בעשרת הדברות שקיבלנו בסיני שבזה נתנה לנו התורה (שעשרת הדברות הם האות לקבלת התורה, וכן כל תרי"ג המצוות גנוזים בעשרת הדברות [יר' שקלים ו,א]). דבר זה מתגלה בליל הסדר שאנו מגלים את יד ה' (שיצאנו ממצרים ע"י מכות מצרים שהם מגלים את גילוי ה' בעולם, שהוא קיים ומשגיח ומעל הטבע [ראה ב'לזמן הזה', ניסן, 'דצ"ך עד"ש באח"ב', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א]), ועושים זאת בהדגשה של פסח מצה ומרור שמרמזים על גאולת מצרים: 'רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור' וכו' (משנה פסחים י,ה), והם כרמז לכלל המצוות, שלזה יצאנו ממצרים: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח), '"בעבור זה" – בעבור שאקיים מצותיו כגון פסח מצה ומרור הללו' (רש"י); שזהו יציאת מצרים כדי שנוכל לעשות את יעודנו-מהותנו שזה גילוי שם ה' בעולם ע"י תו"מ, שגם הם כעין אמירה: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהלים לה,י), '"כל עצמותי תאמרנה". אמר דוד: אני משבחך בכל אבריי ומקיים בהן המצות' וכו' (ילקו"ש נ"ך רמז תשכג). זהו בפסח שהפה שח בליל הסדר את גילוי ה' ואליו מצטרפים כל האברים לומר את גילוי ה'. בפס' נאמר "כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם" (שמות לד,כ), '"ולא יראו פני ריקם" - לפי פשוטו של מקרא דבר בפ"ע הוא ואינו מוסב על הבכור, שאין במצות בכור ראיית פנים, אלא אזהרה אחרת היא: וכשתעלו לרגל לראות לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראיית פנים. ולפי מדרש ברייתא מקרא יתר הוא ומופנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהוא חמשה סלעים מכל מין ומין כפדיון בכור' (רש"י). נראה שזה כרומז לדברינו, שבנ"י כבכורים מגלים את שם ה' בעולם, וזה נעשה ע"י שמירת תו"מ; לכן מלמד על הענקת עבד כמו פדיון בכור, שקשורים שיצאנו מעבדות במכת בכורות (שזהו הענקת עבד כמו שיצאנו מעבדות מצרים [עם כסף ההשאלה ממצרים], ופדיון בכור בשל הריגת הבכורים שבזה יצאנו מעבדות מצרים), ולכן קשור פדיון בכור להענקה לעבד שמשתחרר, ובפס' יש גם לימוד (בצורה השניה) לעליה לרגל עם עולת ראיה, שעולה זה קרבן לה' שמעלים (לשון עולה) לה' ומביאים בזה לקירוב שמים וארץ (קרבן לשון קירבה), שכך במעשינו אנו מתקנים ומעלים את העולם לה' (כעין מחובר לשמים, שיהיה העולם כמקום המקדש לשכינת ה'), שזהו רמז למעשינו בתו"מ שבהם אנו מקדשים ומגלים את שם ה' בעולם, וזה קשור להיותנו עבדי ה' (ולכן נרמז בעניין מצוות בעבד [הענקה], וכן כעין עבד שמשתחרר שכך יכול להיות עבד שלם לה'), שזה קשור בליל הסדר שה' הכה כל בכור ולכן מתגלה במצוות, שאנו יצאנו ממצרים כדי לעבוד את ה' בשמירת מצוותיו (וזה קשור לבכורה – שאנו כבכורים ולכן מתגלה בפדיון בכור), וכך מגלים זאת בפסח מצה ומרור, שאומרים ומסבירים זאת בפה (על שום מה כל אחד), כגילוי של 'פה סח' ובעקבותיו גם כל הגוף מגלה את שם ה' בשמירת תו"מ (שהשלושה רמז לכלל המצוות), ולכן זה הענקה ופדיון בחמשה סלעים כרמז לתורה (חמשה חומשים). העולם נברא בפועל בניסן ('דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן' [תוס' ד"ה כמאן'; ר"ה כז,א]), והעולם נברא בשביל שבנ"י יגלו את שם ה' בעולם ע"י התורה, שזה רמוז בבראשית שבשביל זה נברא העולם: '"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש"י; בראשית א,א). לכן ראוי שבניסן יתגלה מציאות בנ"י (שיצאנו ממצרים ומאז אנו עם עצמאי) ויהיה בזה קשר למצוות (שיצאנו בשביל קיום תו"מ כמו שאומרים "בעבור זה"), וזה יהיה תוך קשר לגילוי שה' הוא שברא את העולם כמתגלה ביציאת מצרים (כמתגלה בעשרת המכות ובקריעת ים סוף [שה' שולט על המציאות שברא]), ושה' ברא את העולם כדי שיתגלה שמו (ולכן למצרים שפעלו ההיפך מכך מתו הבכורים – שהתבטלו מהעולם, ועוד) שזהו שבנ"י שמגלים את שם ה' יצאו מהשעבוד ולכן עכשיו יכולים לספר את שבח ה' ולהללו (שזהו 'התחיל פרעה צווח ואומר: לשעבר הייתם עבדי, אבל עכשיו הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם והרי אתם עבדיו של הקב״ה, צריכים אתם להלל לו שאתם עבדיו שנאמר "הללויה הללו עבדי ה׳" [מדרש תהלים קיג]). יהי רצון שנזכה להיות עבדי ה' בשלמות, ונהיה עדי ה' בשלמות ונגלה שמו בעולם כולו, ונזכה בכך לתקן עולם ולהגעת משיח צדקנו, 'בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל' (ר"ה יא,א), אכי"ר.