"ויעש שני כרבים זהב מקשה עשה אתם משני קצות הכפרת" (שמות לז,ז). מו"ר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מביא בפרשתנו הסבר נרחב על הכרובים (ב'הגלות והגאולה' – 'מעשה הכרובים'). על מה העניין של הכרובים, מה הם באים לסמן, מביא כמה דעות: א. שיטת הרמב"ם, שזה מרמז על המלאכים, וזה חשוב לאמונה בנבואה ומזה מקור לאמונה בתורה: ' … נודע באמת שהמלאכים ההם הם אשר ישימו דבר אמת בפי הנביאים לא הצלמים והאשרות. הנה התבאר במה שהקדמנוהו שאמונת מציאות המלאכים נמשכת אחר אמונת מציאות האלוק ובה תתכן הנבואה והתורה. ולחיזוק אמונת זאת הפינה צוה האלוק ית' לעשות על הארון צורת שני מלאכים - לקיים מציאות המלאכים באמונת ההמון אשר הוא דעת אמיתי שני לאמונת מציאות האלוק, והוא התחלה לנבואה ולתורה ומבטל עבודה זרה - כמו שבארנו. ואילו היתה צורה אחת - רצוני לומר כרוב אחד - היה בו הטעאה שהיו חושבים שהיא - צורת הא'ל הנעבד כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה או שהמלאך הוא איש אחד גם כן והיה זה מביא לקצת שניות; וכאשר עשה שני כרובים עם באור "ה' אלוקינו ה' אחד" התבאר קיום הדעת במציאות המלאכים ושהם רבים והיה הענין בטוח מתעות בהם בני אדם שיחשבו שהם אלוה - אחר שהאלוק אחד והוא ברא אלו הרבים' (מורה נבוכים ג,מה). ב. שיטת האברבנאל שזה מרמז על הקשר לתורה: 'ואפשר עוד אצלי שהיו הכרובים ההם על הארץ כדמות שני ילדים קטני' אשר אין בהם כל מום ולא טעמו חטא, הא' בצורת זכר, והב' בצורת נקבה. לרמוז וללמד שכל איש ואשה אשר מבני ישראל המה ראוי שמילדותם יתמידו ויכלו ימיהם על תורת האלקים ויהגו בה יומם ולילה, אם בקריאתה ואם בקיום מצותיה, כי בזה יקנו שלמותם ואשרם; וכזה אמר המשורר (תהלים קי"ט) "במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך". כי כאשר יהיו מילדותם נקיים מעון דבקים בתורת ה' יהיו פורשי כנפים למעלה מפני שהמה סוככים בכנפיהם על הכפרת, ר"ל דבקים ומעיינים בתורה אשר תחתיו וידבקו בעליוני' היושבים ראשונה במלכות עילאה. והיו פניהם איש אל אחיו לרמוז שכל אשר בשם ישראל יכנה ראוי שיהיו ראשונה כנפיו ומחשבתו פרושות למעלה, כלומר לעבוד את קונהו יתברך בדברים שבינו למקום. וג"כ יהיו פניהם איש אל אחיו, ר"ל באהבת הרעים במה שבינו לחבירו. ואמר שנית אל הכפרת יהיו פני הכרובי' להגיד כי בב' הדברי' האלה, ר"ל במצות שבינו למקו' ובמצות שבל"ח, בכלם יתנהג כפי התורה אשר בארון ובה יהיה פנותו ומגמתו' (אברנבאל שמות כה,י). נראה להוסיף, שלפי שיטות אלה מובן מדוע הכרובים צריכים להיות "מקשה" אחת (כמובא בפס' כאן, וגם בציווי: "ועשית שנים כרבים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת" [שמות כה,יח]. '"מקשה תעשה" – שלא תעשם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפרת לאחר עשייתם כמעשה צורפים שקורין שולדירי"ן, אלא הטיל זהב הרבה בתחלת עשיית הכפרת והכה בפטיש ובקורנס באמצע וראשין בולטין למעלה, וצייר הכרובים בבליטת קצותיו' [רש”י]). לפי הרמב”ם שזה מרמז על המלאכים, זה נוצר מאחד, כעין רמז שה' הוא שיצר את המלאכים, שה' הוא אחד, והוא ברא את מלאכים. אולי מקורו של הרמב”ם הוא מהיר': 'תנה רבי יוסה בן חנינה הדא מתניתא: "ועשית כפורת זהב טהור" – יבוא זהב של כפרת ויכפר על זהבו של עגל' (יר' שקלים א,א). הרי שזה מכפר על מעשה העגל שהיה ע"ז, שעשו עגל כדמות לגילוי שליח ה' שילך לפניהם (במקום משה), לכן התיקון לזה הוא דמות כנגד המלאכים שהם שליחי ה' והם מגלים שה' הוא אחד ותורתו אמת ולא הע"ז. לכן גם נראה שאפשר שמרמז במקשה אחת שאין מקום לשום ע"ז וכדו', שלשיטת הרמב”ם הגיעו לע”ז (בתחילת הבריאה) בעקבות שבהתחלה באו לתת כבוד למשמשים שלפני ה' וכך התגלגל לע”ז (הל' ע”ז א,א), לכן באה המקשה לומר שאין מקום לתת כבוד לשום דבר אחר (אפילו לא למשמשיו) אלא רק לה', שהוא אחד ויחיד (שגם לא לתת כבוד ולעבוד את המלאכים שמיוצגים בשני הכרובים); וזה קשור לכרובים שבהם מביעים אמונה במלאכים ודבר ה' וזה נגד ע"ז, ולכן מרומז שרק ה' הוא האלוק ורק אותו לבדו מותר לעבוד. בפרט שזה מתקן את העגל, ששם באו לעשות צלם ע"ז שיהיה כשליח ה', שבזה מתגלה שאין ה' לבדו לגמרי, ולכן בכרובים זה מקשה שנוצר מאחד, שיש רק את ה' בלבד שהכל ממנו, ואין לעשות ע”ז אפילו לא כשליח ה'. (אולי אפשר גם שהרמב"ם ראה כרמז במדרש תנחומא [“ויקהל” סימן ז] שם נאמר: 'עשה למעלה ממנו כפורת, שהשרפים עומדין ממעל לו', שהרמב"ם לקח את זה והמשיך גם בכרובים שבכפורת כמרמז על מלאכים [אמנם המדרש ממשיך על הכרובים בעניין אחר, אבל אולי הרמב"ם המשיך מנקודה זו שנאמרה על הכפורת ללמד גם על הכרובים]). לשיטת האברנבאל נראה שהמקשה מרמז שיש לנו חיבור גמור לתורה, שאנו והתורה כעין אחד (כידוע: 'ישראל נוטריקון: יש ששים רבוא אותיות לתורה'), שאיננו יכולים לחיות בלי התורה ('כך אי אפשר לישראל לחיות אלא אם כן מתעסקין בדברי תורה' [תנחומא “בשלח” סימן כה]), וכן התורה קשורה לגופנו (שיש רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה מצות ל"ת כנגד שס"ה גידים [זוהר א קע,ב]). נראה שיש עוד עניין בכרובים, וזה להראות את קשרנו לה' (כמו שמביא זאת מרן הגרח"ד זצוק"ל זיע"א אלא שלא מביא זאת כעניין נוסף): 'אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה' (יומא נד,א). ' … דוגמת חיבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל' וכו' (רשב"ם). לכן זה פנים מול פנים (כשאנו עושים את רצון ה'), כרמז שאנו מגלים את ה' בעולם, שזהו פנים כרמז לגילוי פני ה' (שאנו מגלים את ה' מהסתר פניו בעולם), וכן כעין רואה למולו, שרומז לכעין שאנו מראים בעולם את גילוי שם ה'. ויש כנפים למעלה לומר שהקשר ביננו לה' הוא רוחני עליון (וכן כעין שאנו כמלאכים [שיש להם כנפים] שאנו קדושים במהותנו), וזה הכל מקשה אחת לומר שהקשר שלנו לה' הוא מהותי תמידי, חיבור שלם לה', שאנו בנים לה' (“בנים אתם לה' אלקיכם" [דברים יד,א]), כעין בן שהוא בא מאביו, כך אנו בעלי נשמה קדושה שמתנוצץ בנו חלק אלוק. אולי אפשר שבכרובים נרמז בדרש כנגד שמים וארץ: 'עשה בו שני כרובים, שהן חביבין לו כנגד שמים וארץ, שהיה בהם מושבו של הקב"ה, שנאמר: "ודברתי אתך שם מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים" (שמו' כה כב). וכתיב: "כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה" ( שם שם יט)' (תנחומא שם). כיון שהארון בארץ מרמז כנגד מעלה: 'רבי נתן אומר: חביב הוא מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שנאמר (שמות טו): "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש” וגו' (שמ' טו,יז), שהמקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, והארון מכוון כנגד כסא הכבוד של מעלה, שנאמר “כסא כבוד מרום מראשון” (ירמ' יז,יב)' וכו' (שם), ולכן בשני הכרובים מרמז על שנים שהם זה מול זה – מקדש וכסא הכבוד של מעלה כנגד מקדש וארון של מטה; ולכן שני הכרובים שעל הארון מרמזים כנגד שמים וארץ. לכן יש עניין של מקשה, שאע"פ שבשמים יש גילוי ה' ובארץ יש הסתר פני ה', בכ"ז ה' הוא אחד ויחיד בשמים ובארץ (שאין ניתוק מהארץ שכאילו ה' בשמים ולא יודע ומתעניין במה שקורה בעולם), והכל ממנו ואין כלום בלעדיו.