"ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמות יז,יד). "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח” (דברים כה,יט). מצד אחד נאמר שיש מצווה עלינו למחות את עמלק, ומצד שני נאמר שה' הוא שימחה את עמלק, אז על מי זה חל? מביא מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א (ב'תורת המועדים' – 'מלחמת עמלק ומלכות ישראל') שבחז”ל מופיעים שלושה הסברים: 1. 'בפסיקתא דרב כהנא פרשת זכור ג (סימן קמ): כתוב "תמחה את זכר עמלק", וכתוב "כי מחה אמחה את זכר עמלק". כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? אלא עד שלא פשט ידו בכסא אמר "תמחה את זכר עמלק", ומשפשט ידו בכסאו של הקב"ה אמר "כי מחה אמחה"'... וכי אפשר בשר ודם יכול לפשוט בכסא של הקב"ה? אלא ע"י שהחריב ירושלים, דכתיב "בעת ההוא יקראו לירושלים כסא ה'” (ירמיה ג,יז) לפיכך נאמר "כי מחה אמחה”. וכן מצינו בפסיקתא רבתי יב (סי' ט) שם מפורש: עד שלא פשט ידו בירושלים "תמחה את זכר עמלק", כיון שפשט ידו "מלחמה לה' בעמלק". וכן כתוב במדרש תנחומא פרשת תצא סי' י"א בשם ר' יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדר'. על זה מקשה מרן הגאון: 'שיטה זו תמוהה מאד, שדוקא הצו הראשון שנאמר מיד עם צאת בני ישראל ממצרים, בעת מלחמתו הראשונה של עמלק, הוא האמור לא לשעתו ולא כעונש על מלחמתו הראשונה בישראל, כי אם על חורבן ירושלים. והפרשה שבמשנה תורה שנאמרה בסוף ארבעים שנות המדבר, היא המזהירה את ישראל על מלחמת עמלק הראשונה'. 2. 'במדרש חפץ (כתב יד, ראה חומש "תורה שלמה" פרשת בשלח סי' קיט) האומר: בזמן שלישראל יד "תמחה", ואם לאו "אמחה"'. כוונת הדברים היא כפי הנראה שבזמן שיד ישראל תקיפה ויכולים להלחם בעצמם נגד עמלק מוטלת עליהם מצוה זו, אבל אם לא תהא יד ישראל תקיפה על אומות העולם ולא יהא בכוחם של ישראל לקיים מצוה זו של מחיית עמלק, אזי תתקיים מצוה זו בידי שמים'. וגם על זה מקשה מרן הגאון, כמה קושיות (שה' נשבע שימחה את עמלק לעתיד לבא, משמע שעד אז עלינו למחותו, ולא שה' ימחהו כשאיננו יכולים כיום. ומה יש לצוות ליהושע כיון שהוא מכניס לארץ ולכן שיצווה לשלם לעמלק את גמולו, אם זה שה' ימחם לעתיד לבא. גם היה ראוי קודם לצוות למחות ורק אם לא יכולים אז אמחה לעתיד לבא, ולא להתחיל קודם כשאיננו יכולים). 3. 'בזהר הקדוש (שמות סו א): אמר ר' יצחק: כתיב "כי מחה אמחה", וכתיב (דברים כה יט) "תמחה את זכר עמלק". אלא אמר הקב"ה: אתון מחון דוכרניה לתתא, ואנא אמחה דוכרניה לעילא. וכ"ה שם בזהר פרשת בא (מ, א) "כי מחה אמחה" אתון מתתא ואנא מעילא' וכו'. אולי אפשר ששלושת השיטות קשורות למחלוקת על הנאמר במלחמת עמלק “ולא ירא אלקים" (דברים כה,יח): 'רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק" (שמות יז ח). לְפִי שֶׁהָיָה עֲמָלֵק נִכְנָס תַּחַת כַּנְפֵי עָנָן, וְגוֹנֵב נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְהוֹרְגָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יח): "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹקים". אֲחֵרִים אוֹמְרִים: "וְלֹא יָרֵא אלקים” אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הָיוּ בְיָדָם מִצְווֹת' (מכילתא, מסכתא דעמלק פרשה א [שמות יז,ח]). הרי שלר"א המודעי עמלק הוא שלא ירא אלקים (וכן מובא בספרי דברים כה,יח), ולאחרים על ישראל נאמר שהם לא ירא אלקים; והנה נאמר בפס' אח"כ "תמחה". לכן לשיטת הפסיקתא וסיעתו מודגש שעלינו למחות את עמלק כי הוא לא ירא אלקים, שהעיז להילחם בנו בצאתנו ממצרים, ממילא כשמעז פניו עוד יותר, שמחריב את ירושלים, אז ה' ימחה אותו כנאמר בספר שמות. לעומת זאת לשיטת המדרש חפץ, עמלק נאשם שתקף את ישראל כשלא היה בידם מצוות, לכן עכשיו שיש בידנו מצוות ולכן ה' בעזרנו ונותן לנו כח בעולם, אז עלינו למחות את עמלק, אבל כשאנו חוטאים ולכן ה' לא נותן כח בידנו (אלא אנו תחת יד הגוים), אז על זה נאמר "אמחה" בספר שמות. לעומתם שיטת הזוהר כעין חלה על שני ההסברים, ולכן יש ביטוי למחית עמלק בשמים ובארץ, שעמלק לא ירא אלקים ולכן עלינו למחותו (שזהו יעודנו לבטל את הטומאה מהעולם) שאנו עכשיו כן יראי אלקים – שיש בידנו מצוות, ולכן משפיעים ע"י שאנו נלחמים למטה שגם ה' ילחם בעמלק למעלה (שהוא לא ירא אלקים – הוא טומאה כ"ך חזקה עד שיש לו כביכול חוזק שניתן לו גם למעלה שלכן ה' ישמידו גם למעלה), שכך ב"תמחה" שלנו, משפיעים על קיום "אמחה" שנאמר בספר שמות. אולי אפשר ששלושת השיטות רמוזות בפס': “והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". “והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל איבך מסביב" שזהו שיש בידנו כח שלכן אין אויבים שמאיימים עלינו, שכשיש בידנו כח אז עלינו למחות, וממילא כשאין לנו יד אז ה' ימחה. “בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה", שאנו נוחלים את הארץ אז עלינו למחות, ולא כשיש חורבן וגלות שזהו שנחרב הבית, שאז ה' ימחה את עמלק כיון שהחריב את ירושלים. "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" שמודגש מתחת השמים שאנו מוחים, וממילא רמז שיש גם שה' מוחה, שזהו בשמים למעלה. נראה שדווקא לקראת הכניסה לארץ נאמרה המצווה למחות את עמלק, כיון שאז זה בא לעשיה, שהמצווה חלה לאחר הכניסה לארץ: 'תניא, רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה' וכו' (סנהדרין כ,ב). [אולי על דרך הדרש שלושת המצוות קשורות, שמלך קשור ליד חזקה של ישראל, והמקדש מרמז כנגד השמים, ומדובר על לבנות מקדש – שיהיה בנוי; שכך מצוות מחיית עמלק עלינו זה דווקא כשיש לנו יד חזקה – כבהיות לנו מלך שמעמיד את מלכותו ביד חזקה, וכן עלינו למחות כשיש קשר לבניית המקדש, לעומת החורבן שאז יש עניין שה' ימחה; ומחיית עמלק נעשית ע"י שאנו נלחמים למטה – שזהו ע"י המלך שמנהיגנו, וגם ה' נלחם בעמלק למעלה שזהו כמקדש שהוא כנגד של מעלה. זהו שלוש מצוות שנצטוונו בכניסה לארץ, שקשורות יחד, ולכן מגלות על כל מצווה גילוי כנגד שלושתם, וכך שלוש המצות מרמזות שיש שלושה עניינים בגילוי מלחמת עמלק כשעלינו למחות, שזהו שיש לנו כח (מלך) ושאין גילוי של החורבן (לבנות בית הבחירה), וכך עמלק מושמד ע”י שני הצדדים – למעלה ולמטה (מחיית עמלק)]. אולם נראה גם שיש כאן רמז, ששייך לצוות על מחית עמלק דווקא לקראת הכניסה לארץ, שדווקא בהיותנו בארץ, שאז אנו מתחברים לתורה בשלמות (ספרי "עקב", מג), אז יש בנו גילוי של שלמות כח הקדושה לתיקון העולם בשלמות, ולכן גם מחיית עמלק (שאז זהו תיקון העולם מכל זכר טומאה כמו שיהיה לעתיד לבא). לכן בתחילת  המדבר לא הצטוו אלא רק נאמר שה' ימחה, כיון שאינם בכניסה לארץ עדיין, ולכן לא מתגלה מחיית עמלק שעל ידנו שזה דווקא בחיבור לא"י (כמו שהפס' אומר שזה כשה' יניח מאויבנו בארץ. שזה מראה שהקדושה שבנו מחוברת לארץ הקדושה בשלמות שלכן אין גילוי של מפריעים מכח הטומאה, ולכן אז באים מכח הקדושה הגמורה לתקן לגמרי מכל זכר טומאה בעולם – שזה ע”י מחיית עמלק). לכן מובן שבפרשת בשלח נאמר שה' ימחה, וגם נאמר שיהושע לא השמיד את כולם ע"פ הדיבור: "ויחלש יהושוע" – חתך ראשי גבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם ולא הרגם כולם, מכאן אנו למדים שעשו ע"פ הדבור של שכינה' (רש"י שמות יז,יג [ובתנחומא "בשלח" סימן כח]); שמדוע נאמר לו ע"פ הדיבור שלא למחות לגמרי? אלא שכיון שאינו בא"י אז לא יכול למחות לגמרי בשלמות כראוי (למחות הכל למטה ולמעלה בשלמות), ולכן נאמר לו לא למחות לגמרי כביטוי שדווקא בא"י יתחייב בזה בשלמות, כמו שנאמר אח"כ '"ושים באזני יהושוע" – המכניס את ישראל לארץ שיצוה את ישראל לשלם לו את גמולו' (רש"י ; שם,יד]). אולי לכן במגילת אסתר שהיה מחיית עמלק בהריגת המן (וכן שאר ההרוגים הגוים היו עמלקים, כמובא בתרגום [ראה דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל']. אולי התרגום למד זאת מכך שמגילת אסתר היא ספר שבו כתיבת מחיית עמלק (מגילה ז,א) ואם רק המן ובניו היו עמלקים זה קצת תמוה לקרוא לזה כתיבת מחיית עמלק רק בגלל כמה אנשים, לכן יותר מובן אם היו כולם עמלקים וממילא יש כאן ממש מלחמה בעמלק בימים שהתנקמו באויביהם]), לא נאמר המן העמלקי (וכן לא שההרוגים עמלקים) אלא "האגגי", שבפשטות זה בא לומר את ייחוסו החשוב, שבא מהמלך – מאגג; וגם משום שבא להגיש על עניין אגג ששאול נאשם שלא הרגו (מגילה יב,ב-יג,א); אולם אפשר שזה בא לרמז שבחו"ל אין כח למחיית עמלק כראוי, ולכן מחיית עמלק בפורים היה כהמשך כח ממה שנעשה ע"י שמואל שהרג את אגג לאחר ששאול הרג את העמלקים, כעין שמזה שאבו כח – שהיה בזה גילוי מחיית עמלק בכח א"י. לכן מודגש על מרדכי "אשר הגלה מירושלים" (אסתר ב,ו), שיש בו גילוי קשר לא"י ולכן הוא שיעמוד ויעשה בעקבותיו מחיית עמלק (אולי בפס' נאמר "אשר הגלה מירושלים עם הגלה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל", שבזה מרומז על חורבן ירושלים, ושאין לבנ"י יד – כח, שבזה נאמר במדרשים שאז ה' הוא זה שמוחה את עמלק, שזה כרמז שאמנם היה כאן מעשה מחיית עמלק אבל זה לא בשלמות לגמרי, וזה קשור ל"איש יהודי היה בשושן הבירה" [פס' ה], שהוא בחו"ל ולכן אין כאן גילוי כח של א"י למחיית עמלק. לכן אמנם נלחמו והרגו בעמלק, ולכן זהו ספר של כתיבת מחיית עמלק, אבל לא היה בשלמות גמורה [ולכן עדיין לא נמחה עמלק לגמרי מהעולם אלא ייעשה רק לעתיד לבא]).