וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (לג, ז)

מדוע משה עשה זאת?

·         מדרש רבה (מה, ג): "כיון שראה משה המתנה טובה שהיתה בידם ואבדוה, אף הוא כעס עליהם שנאמר 'וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל'".

·         מדרש אגדה: "כיון שראה משה את ישראל שהם מנודים למקום, מיד ריחק עצמו מהם, למה? שהמנודה לרב[1] מנודה לתלמיד[2]. מיד ריחק משה את משכנו ממחנה ישראל, ארבעת מילין ואמר הקב"ה למשה: משה, אני פירשתי מהם, ואתה פירשת מהם, עשיתם כיתומים אשר אין להם אב, ועתה אין להם תקומה. אמר משה: ריבונו של עולם, אתה רחום, אתה חנון, אתה קיים, אתה מתנחם על הרעה, עשה למען שמך. אמר לו: משה, חזור משכנך לתוך בני ואני אחזור עמך, הדא הוא דכתיב 'וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים'[3]".

·         אבן עזרא: משה נבדל מבני ישראל, משום שהשכינה דיברה עמו. היה זה לאחר שהוריד את הלוחות השניים, כשהחלו בני ישראל לבנות את המשכן. משה קרא לאהלו 'אהל מועד', משום ששם נועד אתו הקב"ה עד שהוקם המשכן.

·         בכור שור: פרש מהם משום שמרדו בו ורצו להעמיד ראש אחר. כמו כן, משה רצה לעמוד במקום שהשכינה שורה, וידע שהקב"ה לא ישרה את שכינתו ביניהם. ולכן הוציא אהלו ומי שרצה לדרוש משפט או דבר אחר יצא לשם.

·         אברבנאל: הנבואה נפסקה מתוך מחנה ישראל, משום שהתרחק מהם הקב"ה. משה לקח את אהלו והוציאו מחוץ למחנה הרחק ממחנה ישראל. במעשה זה הורה להם שראוי היה לו להתרחק מהם ושהנבואה לא תחול בו בהיותו בתוכם. למעשה היתה השלכה נוספת, להכניע בכך את לב בני ישראל. ולכן קרא לו 'אהל מועד', לפרסם שמקום זה מיוחד ונועד להשגת נבואתו.

·         הנצי"ב מוולוז'ין: "כל זה היה במשך ארבעים יום האמצעים, שהיה עדיין בהסתר פנים, ולא רצה הקב"ה להשרות שכינתו בקרב ישראל, על כן היה מוכרח גם משה להסיר את אהלו מתוכם, למען יהא נדבר את ה' שמה כאשר כן היה באמת".