"קימו וקבל [וקבלו] היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה" (אסתר ט,כז). '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר". א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר. אמר חזקיה: מאי דכתיב (תהלים עו, ט) "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה", אם יראה למה שקטה? ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). בפשטות הכוונה שה' איים כביכול שיקבלו את התורה אחרת יקברם שם, לעומת פורים שלא היה כך. אולם מסביר בעומק מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('לזמן הזה', אדר, 'שמחת פורים – שמחת תורה') שהכוונה שבמעמד הר סיני היה חיבור לקב"ה וראו כולם את חשיבות התורה לבריאה כולה, ולכן לא יכלו לסרב, וזהו הכפיה. לעומת זאת בפורים היתה קבלת תורה ללא התגלות ה', ולכן אז זהו קבלה בהסתר פנים, שזהו שקיבלו מרצונם החופשי (ראה שם). אולי אפשר שזהו המשך הגמ' שמביאה את דברי ר"ל, לא רק כי זה קשור למעמד מתן תורה, אלא כרמז שכל הבריאה יראה, וגם בנ"י במעמדם העליון אז הרגישו כך והזדהו עם זה, שזהו הכפיה עליה דיבר ראב"ח קודם. לכאורה מדוע מוסיף ראב"ח שכפה את ההר כגיגית ולא הסתפק בכך שכפה עליהם את ההר, שהיה מובנו אותו דבר? בפשטות בא להדגיש ולחזק את הכפיה, כמו בגיגית שהשיכר נמצא בתוכה ולא יוצא, כך כעין תפס את כולם שלא יוכלו כלל לברוח ולסרב לקבל את התורה. אולי גם רומז על מהות החובה בקבלת התורה, שבלעדיה לא יכול העולם להתקיים בשל היותו חומרי ומנותק מהקודש, שלכן צריך את התורה שתחברו לקודש, ובלעדיו העולם לא ראוי להתקיים. לכן הביא כעין שכפה עליהם כגיגית, כאותו אדם שכפו עליו גיגית ומת מחנק (סנהדרין עז,א), שכך הבריאה עצמה היתה נשמדת מעצמה ללא קבלת התורה, בשל חומריותה, שהאדם היה מנותק מהקודש (וממילא חוטא ומת – ומחריב את העולם). אולי אפשר שבכוונה אמר כגיגית כדי לרמז על דבריו שכוונתו שלא יכלו לסרב בשל המעמד שהיה בסיני, שהיה ברור להם שצריכים לקבל את התורה. לכן אמר 'כ-גיגית' שזה גימטריה של תכ"ו, כרמז שהיו במצרים בגלות ויצאו כעין בשנת ארבע מאות, שזהו ת', וזה היה בגילוי ה', שהוכח במכות מצרים שיש ה' והשגחתו על העולם וכוחו הגדול, וכן בים שם גם ראו והצביעו באצבע ואמרו "זה א'לי", שזהו כ"ו כנגד שם הויה (בגימטריה כ"ו), שה' הוא הבורא השולט והמולך בעולם ואין בלעדו, וזה הצטרף למעמד הר סיני עצמו, שזהו 'ההר', וכך כפה עליהם, שבדעתם לא היה ספק בה' ובכך שצריכים לקבל את התורה. (אולי גם ללא השלבים הקודמים לא היו יכולים לעמוד במעמד מתן תורה, שהיו בורחים מהתחלה כשרק היו רואים את הר סיני עשן וכו', כעין משה שה' נגלה לו בשלבים בסנה [אש, מלאך וה'] כדי שיוכל לעמוד בכך, וגם אז משה היה "ירא מהביט אל האלקים" [שמות ג,ו]; לכן מעמד הר סיני היה כהמשך למכות מצרים וקריעת ים סוף שבנ”י התרגלו להתקרב לה'. לכן מודגש כגיגית, שזה היה כהמשך כח מיציאת מצרים שהתרגלו לה'. או שזה כעין שרומז הסבר לדבריו: כפה עליהם את ההר, ואיך כפה? כגיגית - כיציאת מצרים שראו בים סוף את גילוי ה', שזהו הכפיה שמתכוון כאן - גילוי ה' בסיני). אולי גם 'כגיגית' גימטריה 'תמו', שתמו הימים בהם ה' נתן זמן לעולם להתקיים ללא תורה, ולכן אם לא היו מקבלים עכשיו את התורה העולם היה נחרב, ולכן היו חייבים לקבל אז, ובנ"י ידעו והזדהו עם זה לגמרי ולכן היה זה כעין כפיה. בפורים כל זה לא היה, שלא ראו את יד ה', אלא הכל נעשה בדרך הטבע, אלא שפקחו את עיניהם וראו את יד ה' המסתתרת בטבע, ובעקבות כך קיבלו עליהם את התורה ברצון, שזהו קבלה ברצון ללא כפיה (שהרי יכלו גם להתעלם ולומר שהכל היה רק טבע; שאחשוורוש התאהב ביהודיה שפעלה לבטל את גזרת המן; ובכ”א גם אם ראו זאת כעזרת שמים יכלו להתעלם ולא לקבל את התורה אז). נראה אולי ברמז שלכן בפורים יש ציון מיוחד לערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון, שבהם חוגגים ב-ט"ו כעין הנעשה בשושן. הסיבה ההלכתית שנקבע כך זה משום כבוד א"י (שהיתה חרבה ולכן לא ראוי שיראו את חורבנה, שאין בא"י עיר שעושה ב-טו, ואף כדי לתת כבוד בכך לא”י שמזכירים את בנינה): 'ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי: חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים, ותלו אותה מימות יהושע בן נון' (יר' מגילה א,א). אולי אפשר גם שיש בכך רמז בעיר מוקפת חומה שנראית כעין גיגית גדולה, וזה מזמן יהושע שזה בעצם גם זמנו של משה ומתן תורה, שהיו צמודים באותו זמן; ובא"י יש את יד ה' הפועלת בטבע בנסתר ומראה את שלטון ה', שזהו שאם חוטאים לא יורד גשם, כזהו כעין רמז להשלמת מתן תורה שהיה בכפיה ובפורים זה גילוי של קבלה ברצון – בהסתר פנים של ה' בתוך הטבע, שצריך לפקוח עינים ואז רואים את יד ה' ומלכות ה'. אולי זהו שמביאים חז"ל שמגילת אסתר ניתנה בסיני (רות רבה ד,ה; זוהר ועוד), שזה תמוה מאוד, כמו שמקשה מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, ומסביר שהכוונה שניתנו בסיני כמה עקרונות יסודים ביהדות שהתגלו בפורים (ראה 'מועדי ישראל', פורים). אולם אפשר שזה בא לרמז שבמתן תורה היה חסרון שיושלם בפורים, וזהו שהמגילה נתנה בהר סיני, שכבר מסיני נאמר שיבוא זמן של צרות וגאולה וקבלת התורה מרצון. לכן המקור לזה הוא ממה שנאמר "וקבל היהודים" (אסתר ט,כז [אמנם אפשר שהמקור הוא מהנאמר קודם "וקבל היהודים" (פס' כג), אלא שיותר נראה מהפס' הזה כיון שבו נאמר יותר בפרטות שקיבלו עליהם לשמור לדורות. בנוסף, כאן יותר מתחדד שזה קיבל אחד בשם הרבים שקיבלו דרכו, שזהו משה במתן תורה, שיש בכתיב “וקבל” ובקרי “וקבלו”; ובכ”א גם אם זה נלמד מהפס' השני בכ”ז כיון שבשניהם נכתב “וקבל היהודים” זה מרמז שקשורים זה בזה]), והנה גם המקור להשלמת מתן תורה בפורים זה מהפס' הזה של "קימו וקבל [וקבלו] היהודים"; כך שנראה שזהו שלמדו שהמגילה מסיני כיון שהיא השלמת מתן תורה שקיבלו עליהם עכשיו מרצון. בגמ' (חולין קלט,ב) מביאים ראיות בפס' לרמז על משה המן אסתר ומרדכי, נראה שבכוונה הביאו את ארבעתם, כרמז להשלמת מתן תורה שהיה אצל משה, שנעשה ע"י גזרת המן והגאולה ע"י מרדכי ואסתר. זהו שהמן נרמז בחטא עץ הדעת, כרמז שחוטאים ויש מודעא רבה כיון שקיבלו בכפיה. וזה תוקן בימי אסתר שהיה הסתר פנים, שזהו הפס' שמרמז על אסתר, שהיו בהסתר פנים בצרה ובגאולה מהצרה (ולכן נאמר הסתרה בלשון כפולה), ואז קיבלו מרצון בלא כפיה, שזהו הפס' למרדכי שהוא מרומז בשמן המשחה שבו קידשו את המשכן, שהוא המשך למתן תורה (שהשכינה עברה אליו מהר סיני, וה' המשיך לדבר עם משה מהמשכן [וכן משחו בו את הארון שבו הלוחות ממתן תורה]), ובנ"י נדבו ברצון את ממונם לבניית המשכן, שזהו כקבלת התורה מרצון. על משה נרמז מהנאמר לפני המבול "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו,ג) [ראה ברש"י בגמ' כיצד זה רומז למשה], שבזה יש גם רמז על כך שבקבלת התורה היה כעין מודעא רבה לתורה, שזה נרמז בפס' ב'"לא ידון רוחי באדם" – לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם' (רש"י בפס'), כעין רמז שה' לא יתרעם על שחוטאים כי יש להם תרוץ. בגמ' זה הובא לאחר דיון בשילוח הקן, שזה כרמז שה' מגן על בנ"י כציפור על גוזליו (ולכן צריך לשלח את הציפור שלא תגן על גוזליה), שזה התגלה בגאולת מצרים ובגאולת פורים, שה' מגן עלינו, פעמים בגלוי ופעמים בניסתר, ולכן גם התוצאה שונה – קבלת תורה מרצון או בכפיה, ולכן הביאו כאן את הדרשה הזו שמרמזת על מתן תורה ע"י משה לעומת הקבלה בפורים (כמו שמפורש בגמ' בשבת ההבדל ביניהם). אולי בדרש אפשר לדרוש בפס': “"קימו וקבל [וקבלו] היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה", שני הימים אלו שני ימי קבלת התורה – מתן תורה ופורים, שקיבלו עליהם להיות כולם שומרים את התורה לעולם תמיד (“עליהם ועל זרעם ... ולא יעבור”), גם בזמן של גילוי פני ה' וגם בזמן של הסתר פני ה', תמיד שומרים תו"מ מחובה עלינו (כמתן תורה) ומרצון (פורים). שזהו כמו שאומר המגיד משנה: 'השמחה שישמח אדם בעשיית מצוה וכו'. דברי רבינו מבוארים בכ"מ בגמרא, ובבמה מדליקין (שבת ל':) אמרו: ושבחתי אני את השמחה – זו שמחה של מצוה. ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן, ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת, ויקל בעיניו טרחן, ויבין כי לכך נוצר – לשמש את קונו, וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל' וכו' (מגיד משנה; רמב"ם הל' שופר וסוכה ולולב ח,טו).