"והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם" (שמות כא,ו). 'רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע. ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע בפניהם' (קידושין כב,ב). 'חומר – צרור המרגליות וצרור הבושם תלוי בצואר לתכשיט' (רש"י). 'כמין חומר. פירש הקונטרס צרור מרגליות או בשמים שתלוי בצואר נשים לתכשיט. ור"ת פירש: חומר – מעשה, וכן פירש הערוך. בלשון ערבי כשאומר לחבירו מה מעשיך אומר לו מה חמרך' (תוס'). מיילא ההסבר של ר"ת והערוך מובן שריב"ז אומר שבא להסביר מה עניין המעשה הזה, אולם לרש"י מה זה בא לומר שזה כתכשיט? בפשטות בא לומר שעומד לומר דבר יפה כעין תכשיט (ואומר שני דברים כיון שמובא פעמיים 'חומר', בדברי ריב"ז ובדברי רשב"ר, ולכן הביא שני דברים דומים); אולם לכאורה זה מיותר לומר זאת? אולי בא לרמז שמה שאומר זה אינו הכל, אלא גם רומז לעוד דבר. מובא ביר': 'שאלו התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי: מה ראה העבד הזה לירצע באזנו יותר מכל איבריו? אמר להן: אוזן ששמעה מהר סיני (שמות כ) "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם; אוזן ששמעה לפני הר סיני (ויקרא כה) "כי לי בני ישראל עבדים", והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבוא האוזן ותירצע, לפי שלא שמר מה ששמעה אזנו' (יר' קידושין א,ב). לכאורה מה שנאמר 'אוזן ששמעה לפני הר סיני' (או 'קולי על הר סיני' בבבלי) קצת תמוה, שהרי לא נאמר מצוות עבד בהר סיני (אלא בספר ויקרא)? אלא שכנראה למדו מהפס' "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו” (ויקרא כה,י) שזה מדבר על חזרת העבד שיובל, וקודם נאמר “וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר” (ויקרא כה,א). לכן למדו שנאמר בסיני על מצוות שחרור עבדים (אמנם זה נאמר על שחרור ביובל, אבל כיון שנאמר על שחרור עבד אז כנראה שגם נאמרו שאר דיני שחרור עבד). או שמה שנאמר בסיני על היובל הזכיר להם את דיני שחרור עבד שנאמרו להם קודם, עוד במצרים: 'דא"ר שמואל בר רב יצחק (שמות ו) "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים. ואתיא כהיא דא"ר הילא: לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים, הדא הוא דכתיב (ירמיהו לד) "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" וגו'' (יר' ר”ה ג,ה). ממילא כיון שכבר ידעו את דיני שחרור עבד עברי, אז כשהוזכר בסיני דין שחרור העבד ביובל זה הזכיר להם את כל מה שנאמר בהקשר לדיני שחרור עבד, ולכן כעין שנשמע דיני שחרור עבד בסיני (ובזה מובן יותר דברי רשב”ר שביציאת מצרים שמעו “כי לי בנ”י עבדים”, שבמצרים נאמר להם דיני שחרור עבד, ולכן במכת בכורות שה' עבר להוצאת בנ"י זה כעין הכריז על מצוות שחרור עבדים – שלא יהיו עבדים). או שזה כעין המשך ממקודם, ששמע את הדברה של “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”, שזהו שלא תקבל עליך עבדות, ולכן כיון שכל תרי"ג המצוות גנוזים בעשרת הדברות (יר' שקלים ו,א), אז במעמד העליון של סיני הבינו מהדברה שלא לקבל עול של בשר ודם, ומזה הבינו שאומר להם שלא להיות עבדים, שהמצוה הזו גנוזה בדברה זו, והם הבינו זאת (כיון שזה משמע מאוד מהדברה עצמה), שהבינו את התוצאה שלה שזהו שלא להיות עבדים כדברי הפס' “כי לי בנ"י עבדים”. בכ”א נראה שזהו שרומזים שריב”ז דורש כעין חומר, שתכשיט מרגלית או בושם, שמצד אחד בא לומר שנענש על שעבר על “כי לי בנ”י עבדים”, שזה כתכשיט, ואת זה אמר במפורש (בבבלי), אבל יש בזה גם כעין ריח – כבושם שהולך הלאה, שכך יש בדבריו רמז לעוד דבר, שזהו שעובר גם על מה ששמע בסיני, שזה כעין ריח, שממשיך עוד הלאה מדבריו (ורמז לזה מאוד כשאמר 'אוזן שששמע מהר סיני'), שזהו שעובר גם על "לא יהיה"; וכן בנ"י הבינו על "כי לי בנ"י עבדים" כהמשך (כריח נודף) “לא יהיה לך". (כיון שהשתמשו אצל ריב"ז בלשון 'חומר' אז אמרו כך גם בדברי רשב"ר; או שגם אצלו י”ל שממשיך ומרמז שזה מקשר בחומרתו גם לדברות בהר סיני – שנאמר בהם “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” וגו'). [אולי לכן בפס' נאמר שאדוניו מגישו 'אל האלהים" שהכוונה לדיינים, אולם לא אמרו דיינים אלא אלהים כדי לרמז שכשמגישו לבי"ד יש בזה גם כעין הגשה לה' – שנענש על שעובר על רצון ה']. אולי גם מרמז שהרציעה מכריזה כעין תכשיט שמייפה, שהוא לא באמת עבד כיון שה' אמר שרק לו אנו עבדים, וממילא מה שהוא עכשיו נעשה עבד עולם זה בעצם כעין שכיר ולא עבד ממש (כמו שעבד הוא בעצם כעין שכיר שרק נמכר כעין לעבד, שבשל כל התנאים המופלגים שמקבל הוא אינו באמת עבד). לכן זהו כעין תכשיט שמי שלובש זאת מראה שהוא אדם בעל מעמד שלכן יש לו ממון להוצאה על תכשיטים, וכן נראה חשוב יותר בשל התכשיטים; זהו שהרציעה מכריזה שהוא אדם חשוב ואינו עבד, כיון שאנו עבדים רק של ה', כמו שה' אמר לנו. אולי אפשר שבמכילתא (שמות כא,ו) נאמר: 'ומה ראתה אוזן שתרצע מכל איברי'? היה רבן יוחנן בן זכאי אומרה כמין חומר: אזן ששמעה לא תגנוב, והלך וגנב, היא תרצע מכל אבריו'. שעכשיו מגלגלים עליו את עברו כין שבא להנות ממה שחטא ונמכר בגניבתו, שרוצה להמשיך להיות עבד נגד רצון ה' (שבעבדות). לכן רומז ריב"ז שזה כתכשיט וגם כבושם שממשיך הלאה, שכך יש בדבר עוד חלק, שמעלה עכשיו ברצונו לעבדות את חטאו שחטא בגניבה, שזהו כבושם שממשיך הלאה – שממשיכים אחורה לזמן שגנב, בשל שעובר על "כי לי בנ"י עבדים" בעקבות גניבתו (שנמכר לעבד, ועכשיו רוצה להמשיך להיות עבד נגד רצון ה', ולכן זה מעלה את מה שחטא בגניבה נגד רצון ה'); שריב"ז רמז לזה (ולכן נאמר בשני המקומות שעשה כעין 'חומר', שממשיך לעוד עניין).