"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען. והעמר עשרית האיפה הוא" (שמות טז,לה-לו). '"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען", אי אפשר לומר עד בואם אל ארץ נושבת שכבר נאמר אל קצה ארץ כנען, וא"א לומר אל קצה ארץ כנען שהרי כבר נאמר עד בואם אל ארץ נושבת, הא כיצד? בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן' (קידושין לח,א). 'עד בואם אל ארץ נושבת. פי' בקונטרס: היינו מעבר לירדן ואילך דחשובה מארץ סיחון ועוג, עד בואם אל קצה ארץ כנען היינו על שפת הירדן שהוא קצה ארץ כנען והיינו ארץ סיחון ועוג. וי"מ איפכא: דארץ נושבת היינו ארץ סיחון ועוג, וקרי ליה נושבת לפי שקרובה למדבר ומפקא ממדבר והויא ישוב, וקצה ארץ כנען היינו סוף ארץ כנען' (תוס' ד”ה 'עד'). לכאורה הי"מ נשמע מובן יותר, אבל איך יפרש רש"י את הלשון "ארץ נושבת" כביטוי דווקא מעבר לירדן? נראה שרש"י למד שארץ נושבת זה מלשון ישיבה, שזהו הארץ שהיא עיקר ישיבת א"י, שזה דווקא מעבר לירדן (שהיא הנקראת "ארץ טובה”). נראה שמחלוקת רש"י והי"מ זה מחלוקת קדומה, עוד מחז"ל. שהנה בת"י מתרגם את הפס': 'ובני ישראל אכלו ית מנא ארבעין שנין בחייוהי דמשה עד מיתיהון לארעא מיתבא ית מנא אכלו ארבעין יומין בתר מותיה עד דעברו יורדנא ועלו לסייפי ארעא דכנען', הרי שפרש את ארץ נושבת בחיי משה, ואילו את קצה ארץ כנען תרגם שהמשיכו לאכול עוד 40 יום לאחר מותו 'עד דעברו יורדנא ועלו לסייפי ארעא דכנען' הרי במפורש מתרגם שעברו את הירדן והגיעו לקצה ארץ כנען, שזהו כי"מ. לעומת זאת מובא במכילתא דרשב"י: 'אחרים אומרין: ארבע וחמשים שנה אכלו ישראל את המן – ארבעים שנה במדבר ושבע של כבוש ושבע של חלוק, שנ׳ "עד בואם אל ארץ נושבת", מה ת״ל ארץ נושבת? מלמד שארבע עשרה שנה אכלו ישראל את המן אחר מיתתו של משה', הרי שדרשו את "ארץ נושבת" על ירושת הארץ, שזהו בתוך הארץ ולא בארץ סיחון ועוג; אמנם בגמ' חלקו על הזמן שמובא בשם אחרים [או רבי ע"פ גרסת הילקו"ש בפרשתנו (רמז רס”א)] (אלא דרשו כשיטת ר"י, שמביא שאכלו ארבעים יום לאחר מות משה), אולם בכ"ז ראיה שהפס' “ארץ נושבת" נדרש על מעבר לירדן (רק חלקו על כמה זמן זה המשיך). למה חשוב בכלל לספר שהמשיכו לאכול מהמן גם לאחר שמת משה והפסיק המן לרדת? ממה שהמשיך המן לרדת יש לימוד גדול, שפירות א"י קדושים כעין המן, שלכן המשיכו לאכול מהמן כדי שלא תהיה הפסקה של אכילה שאינה בקדושה (כמו שאומר האלשיך. ראה ב'לזמן הזה' שבט, 'פירות א"י', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), לכן גם היה חשוב לספר זאת שנדע את הערך של פירות א"י. אמנם זה גילוי בפירות א"י, אבל בעצם זה גילוי לכל א"י, שהיא דבוקה בשכינה ויש בה קדושה וטהרה. נראה שלכן חלקו על הזמן שאכלו מהמן, כדי לרמז על מעלות מיוחדות בקדושת א"י. לר"י זה ארבעים יום כמו הזמן של נתינת התורה בסיני, לומר שבא"י יש את מעלת התורה, שבה עיקר התורה (לעומת חו"ל שזה רק משום "הציבי לך ציונים" [ספרי "עקב", מג]); שלזה נתנה התורה, כדי להיכנס לארץ ולקיים בה את המצוות. לר"א זה היה במשך שבעים יום שזה רומז לשבעים זקנים, שיש בהם חכמת ה' לכוון לאמת (מתוך חיבור לתורה), שזהו גם מעלת א"י: 'אמר רבי זירא: שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים' (ב"ב קנח,ב). ועוד שהסנהדרין גם מייצגים את כלל בנ"י, שזהו מעלת א"י שדווקא בה יש את מעלת קהל ישראל ('אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר (מלכים א ח, סה) "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום". מכדי כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי? שמע מינה הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל' [הוריות ג,א]). גם בגימטריה זה האות ע', כרומז לעין ה' כביכול: “ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה” (דברים יא,יב). לשיטת אחרים (או רבי) זה היה עד לאחר יד שנה של כיבוש ונחלה, כרמז ל"יד": ”וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד,לא), כמו שבקריעת ים סוף התנבאו, כך גם נבואה קשורה דווקא לא"י (מו"ק כה,א ועוד). בנוסף בקריעת ים סוף התגלתה אמונה גדולה (בבנ"י, ואף השפיע לכל העמים ששמעו על כך [כמו שרחב סיפרה]), וכך זהו גם מעלת א"י שמשפיעה אמונה. גם סה"כ יוצא 54 שנים שאכלו את המן (לדעה זו) כרמז ל-'נד', שזז למעלה גדולה יותר; וכן זז ממנו הקשר לעון: 'אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג, כד) "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָו‍ֹן"' (כתובות קיא,א). נראה שבפס' נאמר מיד על העומר שהוא עשירית האיפה, כרמז לעניין של עשר, שרומז לדברות, שבא לקשר את המן לתורה (ראה תנחומא "בשלח" סימן א, מכילתא שמות טז,ד), ולגילוי תורה בא"י.