"וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (יהושע ה,יב). מה זאת אומרת שאכלו בשנה ההיא, הרי אכלו גם בהמשך מתבואת הארץ? מסביר הרד"ק: 'וישבת המן ממחרת. מאותו מחרת שזכר, מאותו היום פסק המן כי לא היו צריכים, שהרי אכלו מעבור הארץ מצות וקלוי בחמשה עשר בניסן. ולדברי רז"ל שאמרו כי עד י"ו בניסן אכלו המן, יהיה פירוש ממחרת ט"ו והוא י"ו, כי אף על פי שאכלו בט"ו מצות וקלוי לא היה מספיק להם מה שמצאו מעבור הארץ, ואותו היום אכלו גם מהמן, ולמחרת שהוא י"ו בניסן אחר שהקריבו בו העומר והותרו בחדש מצאו הרבה מן החדש לאכול, וז"ש "ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא"'. ז"א מה שנאמר "בשנה ההיא" זה שאכלו מהתבואה של השנה ההיא, שזהו מהתבואה החדשה (כיון שהקריבו את העומר). אולי אפשר שבא בפס' לחבר בין המן לתבואת א"י, שה' השאיר את המן עד שיהיה להם מתבואת הארץ, כדי שיהיו עוברים ישר מאכילת המן לאכילת פירות א"י, ששניהם קדושים, כדי שלא תהיה הפסקה של אכילת חולין באמצע (אלשיך ועוד, ראה ב'לזמן הזה' שבט, 'פירות א"י', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). מטרת הבאת המן לבנ"י (מעבר לכך שזה היה צורך בסיסי לחיות) היתה (גם) כדי לחבר את בנ"י שיאכלום לקדושה (שזהו אוכל שמימי), שכך בזמן היותם במדבר יתדבקו בקדושה: 'אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התו"ויאכלורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' (תנחומא "בשלח" סימן א). 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומתכסה, הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה' (מכילתא שמות טז,ד) [גם בדבריו משמע על חיבור של המן לפירות א"י בענייין הקדושה, שפירות א"י הם החייבים בתרו"מ]. על הסתירה בפס': "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען" (שמות טז,לה) מובא בגמ': '"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען". אי אפשר לומר עד בואם אל ארץ נושבת, שכבר נאמר אל קצה ארץ כנען, וא"א לומר אל קצה ארץ כנען, שהרי כבר נאמר עד בואם אל ארץ נושבת, הא כיצד? בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן' (קידושין לח,א). הרי שהמשיכו לאכול במשך ארבעים יום, שזהו כמו זמן נתינת התורה, כרמז שבמן יש גילוי של תורה, וכך גם בא"י. לפי זה אולי אפשר שאם בנ"י היו נכנסים וכובשים את הארץ בלי מריחת זמן (כמו שעשה יהושע), אז היה בזה חיבור להמשך זמן המן במדבר, שמגלה חיבור לתורה שנתנה להם; ובכך היה בזה משום תיקון לעגל שפגמו במתן תורה, שעכשיו באים מיד להתקדש ולהתחבר לקיום מלא של התורה בארץ. אולי גם היה משום כח א"י בכדי לכפר על העגל, כיון שבא"י יש מעלה שנחשבים מחוברים לה', להבדיל מחו"ל שנחשבים כעובדי ע"ז: ' ... כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים". וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). כך שבא"י יש ביטול מהכעין ע"ז שבחו"ל, ולכן גם אולי יש בזה משום כפרה לעגל. אולי לכן נאמר "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען. והעמר עשרית האיפה הוא" (שמות טז, לה-לו), שישר לאחר הרמז שהמשיכו לאכול מהמן במשך ארבעים יום עד שאכלו מתבואת הארץ נאמר שהמן הוא עשרית האיפה, כרמז לעשרת הדברות, כרמז לתיקון הפגם שהיה בנתינת התורה (בעגל) ע"י גילוי חיבור לא"י בהמשך כח גילוי המן שהיה במדבר שמגלה על כח לגילוי תורה. אולי זהו שנאמר "וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא", שמודגש בשנה ההיא לומר שאילו היו ממהרים בכיבוש הארץ וכובשים את א"י בשנה ההיא, אז היו זוכים בשנה ההיא לגילוי שלם של מעלת פירות א"י שרומזים לגאולה: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). שאכלו בשנה ההיא מתבואת הארץ, אבל קשר לגילוי מעולה ושלם של הארץ לא היה אצלם, כי היה בהם חסרון בשל שהתעכבו בכיבוש הארץ, ולכן מדגיש שאכלו כהמשך למן בשנה ההיא, שיכלו להביא בזה תיקון וגאולה לעולם (באחישנה) אלא שלא זכו בשל מעשיהם; ולכן מיד מובא "ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו" (יהושע ה,יג), שרומז על מלחמה לכיבוש הארץ ועל חיסרון שהתגלה אצלם, כמו שמספרת הגמ' שבא המלאך על החיסרון שנעשה במלחמתם: '"ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא" וגו', וכתיב "ויאמר (לו) כי אני שר צבא ה' עתה באתי" וגו'. אמר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה על איזה מהן באת? אמר לו עתה באתי' וכו' (עירובין סג,ב). שהיה כאן במלחמה גילוי של חיסרון בתורה, שזה סמוך לפס' שלנו לרמוז בענייננו שבמלחמתם על א"י היה פגם (שכבשו לאט), שזה פגם שמתגלה בגילוי התורה שלהם; ממילא לכן לא נעשה אז תיקון לפגם שהיה בנתינת התורה (שהיו צריכים לתקן בכניסה לארץ שאז מתחייבים בקיום התורה בשלמות [ספרי "עקב", מג], ולכן זהו כעין כנגד נתינת התורה בסיני שהיה כדי לקיימה [ובעיכוב כיבוש הארץ היה בזה כחסרון בא"י, שזה כעין כע"ז כגילוי של חו"ל, ולכן כעגל]).